המנהיג שלא שתק

היום חל יום השנה ה-14 לפטירתו של הגרא"מ שך זצ"ל, ואני מבקש לציין את הדבר שאני סבור שעל כולנו ללמוד ממנו.

מנהיגותו של הגרא"מ שך נידונה רבות, יש הדורשים לשבח את עמידתו ללא חת בכל תחום בענייני הציבור החרדי ואת הצלחתו ללכד את הציבור הישיבתי-ליטאי תחת מנהיגותו, ויש הדורשים לגנאי את מאבקיו החריפים בכל מי שלא יישר קו עם עמדתו בנושאים שונים. 

בשנים האחרונות, בעקבות הפילוג הפנים-ליטאי נטושה המערכה סביב מורשתו והמשך דרכו של הגרא"מ שך. אני מבקש להתייחס כאן לעובדה יוצאת הדופן שהגרא"מ שך הביע בכל תחום ונושא את עמדתו ברבים, הוא נאם בכל מקום וכתב מכתבים ומאמרים שהתפרסמו בכל פעם ברבים. הדברים מתועדים בעיתונות התקופה ובסדרת "מכתבים ומאמרים". העיתונאי אבישי בן חיים בעבודה מצוינת הראה בספרו "איש ההשקפה" כיצד הייתה לגרא"מ שך עמדה ברורה בכל נושא. 

לצערנו, קשה לראות המשך לדרך זו בכל המנהיגות הרבנית-ליטאית בת ימינו, גדולי התורה נמנעים מלהביע באופן ברור וגלוי את עמדתם בכל נושא בחיי הכלל והפרט. רבים אמנם מדברים בשמם בתקשורת ובפוליטיקה החרדית, אבל קשה לראות כאן משנה ברורה ומוסמכת. לא נראה לי שאבישי בן חיים יוכל לחזור על המהלך עם הגרי"ש אלישיב זצ"ל או עם הגראי"ל שטיינמן והגר"ח קנייבסקי שליט"א. 

המקרה האחרון שזכור לי של גדול בתורה שפרסם דברים ברבים הוא של הגרמ"ה הירש ראש ישיבת "סלבודקא" שפרסם לפני כשנה מאמר אודות לימודים אקדמיים לחרדים, אבל כמדומני שזהו היוצא מן הכלל שאינו מלמד על הכלל.

"כולל אברכים" כדרך חיים, היתכן?

אני מבקש לקיים כאן את עצת חז"ל על הפסוק "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" כדעת האומר "ישיחנה לאחרים" (יומא עה,א)

לפני למעלה מעשר שנים התחלתי לעסוק בשילוב של צעירים חרדים בעולם העבודה, עבדתי ב"תבת" בג'וינט-ישראל בפיתוח וניהול תכניות תעסוקה, הייתי שותף בהקמה של קרן ק.מ.ח. ו"ידידות טורונטו" לסיוע כלכלי לסטודנטים חרדים, פרסמתי מאמרים והרציתי בנושא בבמות שונות והייתי מעורב במחקרים וניירות מדיניות רבים. בשנים הללו נטלתי חלק משמעותי בהשתלבות חרדים בהכשרות מקצועיות ובלימודים אקדמיים, בצה"ל ובשירות האזרחי, כדרך לכניסה לעולם העבודה ולפרנסה בכבוד. במבט לאחור נראה שחל שינוי משמעותי בתחום זה, המסלולים השונים של תעסוקה אפשרו לאלפי צעירים חרדים למצוא את דרכם לעולם העבודה, ולמרות הקשיים השונים נראה שהמהלך ממשיך ומתרחב.

לאורך השנים, היה ברור לי שקהל היעד המרכזי של התכניות השונות הם אלו שמטבעם נועדו ללכת בדרכו של שבט זבולון, לעמול לפרנסתם ולתמוך בשבט יששכר הספון באוהלה של תורה. נראה שברוב המקרים אלו שפנו ללימודים מקצועיים ואקדמיים, לצבא ולשירות האזרחי ולעולם התעסוקה, לא השתייכו לשכבה הגבוהה של תלמידי הישיבות והכוללים שעשו חיל בלימוד תורה. בכל מקרה של אברך ת"ח שפנה לעולם המעשה, היה מדובר במקרה מיוחד ובמניעים מיוחדים.

כעת אני מבקש לייחד את הדיבור דווקא על שבט יששכר, כלומר על אלו שמטבעם מתאימים לשקוד על לימוד תורה והרבצתה. במשך עשרות שנים עולם הישיבות התרחב והתפתח וכל תלמיד חכם צעיר השתלב במוקדם או במאוחר במשרה תורנית כלשהי, כראש ישיבה, ר"מ, משגיח רוחני, רב, דיין, מהדיר ספרות תורנית, מרצה, משיב וכיו"ב. באותם שנים מרבית בוגרי עולם הישיבות היו מהקהילה הליטאית, הם הרביצו תורה גם בישיבות של הציונות הדתית, בישיבות חסידיות, בישיבות ספרדיות, בתנועת התשובה ובמסגרות נוספות. מאוחר יותר, הציונות הדתית העמידה רבנים מתוכה, גם הציבור החסידי והספרדי הצמיח תלמידי חכמים משלו, המשרות התורניות בעולם הרבנות והדיינות כבר אוישו ולמרות הגידול הטבעי של הישיבות והכוללים זמן ההמתנה למשרה תורנית התארך יותר. לאור זאת, ההתפתחות של ישיבות שונות לנושרים עם אברכים הלומדים בחברותא עם בחורים, וכן מיזמים שונים של חונכות לילדים נערים ובחורי ישיבות, סיפקו לאברכים רבים תחליף למשרה תורנית רגילה. כך גם המיזמים השונים של "עוז והדר" "שוטנשטיין" "חברותא" "מתיבתא" "דרשו" וכדו', כך גם מפעלי ה"קירוב" של קרן וולפסון כדוגמת "נפש יהודי" ועוד. למרות זאת, בעשור האחרון כמדומני שהגענו גם במסלולים החדשים לרוויה גדולה במשרות תורניות, והסיכוי של אברך מן השורה ואפילו אם הוא עשה חייל בלימודו לקבל משרה תורנית עומד להערכתי על פחות מ-10%. הנתונים האחרונים שראיתי בנידון, סיפרו על 12,000 אברכים מעל גיל 45, ואין ספק שהמספר יכפיל וישלש את עצמו בשנים הבאות.

השיח סביב תעסוקת גברים חרדים, נסוב בדרך כלל סביב הסוגיה הכלכלית. יש שמדברים על מצוקת המשפחה החרדית ויש שרואים את המשמעויות הרחבות של כלכלת ישראל בשיעורי תעסוקה נמוכים. אני מבקש להתעלם בדיון זה לחלוטין מהמרכיב הכלכלי, למרות שגם הוא משמעותי בנידון זה.

למיטב הבנתי, האדם בטבעו מבקש להעניק לאחרים מתורתו, ככל שתורתו רבה יותר כך שאיפתו ללמד גדולה יותר, זוהי גם התפילה שלנו בכל יום "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד". המצב הנוכחי מאפשר רק למתי מעט לממש את היעוד הזה, וגם אז לא בהכרח שיהיו אלו הטובים ביותר, שכן הדבר תלוי פעמים רבות בקשרי משפחה ו/או ביכולת לגייס תלמידים ו/או תורמים. זהו מצב לא טבעי ולעניות דעתי גם לא מעשי. בשל כך, רבים מהאברכים המבוגרים עלולים לאבד את חדוות הלימוד שלהם ולראות במצבם אילוץ וחוסר ברירה.

עד כה, תלמיד טוב בישיבה ובכולל ראה את עתידו במשרה תורנית כזו או אחרת, אולם כעת כל מי שעיניו פקוחות והוא רואה נכוחה יודע שסיכוייו להגיע לכך הם נמוכים. האם ניתן יהיה להמשיך בדרך זו במתכונת המקובלת? בעבר, אם ראית אברך בן 45 יכולת להסיק או שהוא איננו מתאים למשרה תורנית או שהוא העדיף לשקוד על לימוד תורה לשמה ולוותר על משרה כזו, אולם כיום עליך להסיק שהוא ראה חייל בלימודו ולכן לא פנה לעולם המעשה אולם אין לו את הקשרים שיזכו אותו במשרה הנכספת.

לצערי הרב, אני סבור שכל המיזמים הרבים והחשובים הנוגעים לתעסוקת חרדים אינם עונים על המצוקה הזו. דומני שבעיה זו מצריכה חשיבה שונה לחלוטין, על המבנה של עולם הישיבות והכוללים בימינו, אולם אין לי עדיין את היכולת לשרטט אפילו קווים כלליים למבנה זה. אני חושש שהתעלמות ממציאות זו, עלולה להיות הרת אסון בהיבט הרוחני.

המחשבות הללו טורדות את מנוחתי רבות בחודשיים האחרונים, אולם לרגל יום השנה ל"חזון איש" והגרא"מ שך מנהיגי הקהילה הליטאית בדורות האחרונים ראיתי צורך לשתף בהם גם אתכם.

האם צל הרים נדמה לי כהרים?

מהו "רצונו של מקום"?

במסכת ברכות נחלקו ר' ישמעאל ור' שמעון בר יוחאי בדרך הראויה בין הצורך ללמוד תורה לבין הצורך לעסוק בענייני העולם הזה.

"ר"ש בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?! אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנא' (ישעיהו סא) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנא' (דברים יא) ואספת דגנך, ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' (דברים כח) ועבדת את אויביך וגו' " (ברכות לה,ב)

דברי רשב"י תמוהים מאוד, שהרי הפסוק "ואספת דגנך" נכתב במפורש בזמן שעם ישראל שומר את התורה, כפי שאנו אומרים כל יום בקריאת שמע, "וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ". פסוקים אלו נאמרו כשעם ישראל שומר את המצוות אוהב את ה' ועובד אותו בכל ליבו ונפשו, כיצד אם כן ניתן לומר שזהו מצב שישראל אינם עושים רצונו של מקום?

למדנו מכאן דבר נפלא, "רצונו של מקום" איננו מסתכם בשמירת תורה ומצוות מליאה, היות והקב"ה מצפה מאיתנו לדבר מה גדול יותר. לא נאמר כאן שעם ישראל איננו מקיים את "ציוויו" של הקב"ה אלא את "רצונו", כלומר שעם ישראל איננו מנסה להבין מתוך המצוות את רצון ה' ולעשות אותו. במצב כזה, אין תביעה כלפי עם ישראל והוא באמת זכאי לכל הברכות הרגילות, אבל רשב"י מלמד אותנו שיש מצב גבוה יותר מזה שבו עם ישראל מוגדר "עושה רצונו של מקום" ואז הוא זכאי לברכות גדולות יותר כפי שנאמר על ידי ישעיהו הנביא.

זהו לדעתי מסר חשוב מאוד עבורנו, שגם לאחר קיום כל התורה והמצוות לפי הספר עדיין עלינו לחפש מהו רצון ה', כמדומני שזהו הציר המרכזי שסביבו סובב הרמח"ל בספר "מסילת ישרים".

חביב אדם שנברא בצלם

בשבת זו אנו מתחילים מחדש בקריאת התורה מבראשית, בפרשת בראשית מתוארת בריאת אדם הראשון וממנו התפתחות האנושות כולה. חז"ל בשני מקומות למדו ממעשה בריאת האדם אודות החשיבות הרבה שעלינו לנהוג בנוגע ליחסנו לאדם באשר הוא הן ברמת הכלל והן ברמת הפרט.

על היחס לאדם בכלל אמרו במסכת אבות (ג,יד)

הוא היה אומר, חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר "כי בצלם אלקים עשה את האדם"  (בראשית ט)

בריאתו של האדם בצלם אלוקים, נועדה אפוא להזכיר לאדם מאמין כי בכל אדם העומד מולו יש חלק אלוקי ועליו לכבדו ולהימנע מלפגוע בו כחלק מעבודת השם שלו. בהגות היהודית בכלל ובתורת הקבלה והחסידות בפרט האריכו אודות נשמתו של האדם שהיא חלק אלוקי המתחבר בגוף גשמי.

על היחס לכל אדם פרטי אמרו במסכת סנהדרין (ד,ה)

לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא.

במאמר זה אנו למדים על החשיבות הטמונה בכל אדם יחיד, ובפוטנציאל הטמון בו להעמיד מתוכו עולם שלם.

שני המסרים הללו הם ערכים אוניברסליים, אין בהם חלוקה על פי אמונה דתית או מוצא לאומי, והם נכונים בנוגע לכל אדם באשר הוא.

בימים אלו אנו נדרשים להתמודד עם זילות גוברת והולכת בחיי אדם, הטרור המשתולל ללא רסן איננו מכיר בצלם האלוקים של האדם ובכך שכל אדם הוא עולם מלא. מי שמכיר בערכים הללו, איננו יכול למצוא שום עילה לפגיעה חסרת אבחנה בחיי אדם, רק בשל השתייכות לאומית או דתית או כל דבר אחר.

במאבק בהתנהגות לא-אנושית זו, עלינו להתאחד כולנו - כל אדם המאמין בחובה הבסיסית לשמור על צלם אלוקים שבאדם ולראות בכל אדם עולם מלא - ללא הבדלי דת גזע ולאום, למאבק כנגד כל התנהגות אנטי-מוסרית שנועדה לפגוע בשלומם ביטחונם בריאותם וחייהם של בני אדם. ההתנגדות וההסתייגות ממעשים פסולים אלו, איננה אמורה להיות  קשורה לשום עמדה לאומית, מדינית או ביטחונית, ועל כן המאבק בהם צריך להיות משותף וחסר פשרות וללא קשר לסכסוך הלאומי והמדיני בין העם היהודי לפלסטינים.

העברת הדיון על מעשי הטרור הנפשעים הללו למישור הלאומי היא בעיניי כניעה לטרור, שכן בדרך זו אנו מאמצים את עמדתם של הפוגעים המצדיקים את מעשיהם בנימוקים לאומיים. בדרך זו, אנו עלולים לדחוף בידינו את כל החברה הפלסטינית - גם זו המקדשת חיי אדם ומתנגדת לטרור - לזרועותיהם של הטרוריסטים.

הבה נתאחד כולנו למען המטרה המשותפת של חיזוק ערך קדושת האדם וקדושת החיים, תוך שמירה על צלם האלוקים וצלם האדם שבתוכנו.

יהי רצון שיתקיים בנו בקרוב חזון הנביא ישעיהו "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

חדש אסור מן התורה?

הערב אור לכ"ה תשרי יום פטירתו ה-176 של רבה של פרשבורג רבי משה סופר ה"חתם סופר" זצ"ל

רבים מההיסטוריונים רואים ב"חתם סופר" את מבשר החרדיות בת זמנינו, ומרבים להזכיר את אמרתו המפורסמת "חדש אסור מן התורה", שבאה לבטא התנגדות לכל חידוש באורח החיים של שומרי תורה ומצוות. 

השמרנות אכן הפכה למרכיב בסיסי בקהילה החרדית, והיא באה לידי ביטוי בשפה, בלבוש, במנהגים, בהסתייגות מהמודרנה ומהציונות ובעוד אופנים שונים. אולם האם באמת אנו מסוגלים לשמור תמיד רק על הישן? ברור שהתשובה היא שלילית. כולנו נעזרים בטכנולוגיות חדשניות בכל תחומי החיים, במקררים, במכונות כביסה, במזגנים, במחשבים, בטלפונים, במכשירים ניידים ועוד כהנה וכהנה. לכל השינויים וההתפתחויות ישנה השפעה בלתי נמנעת גם בענייני שמירת מצוות והלכה, בשעון שבת, בהכנת תפילין, בטוויית ציצית, באפיית מצות ובעוד אופנים שונים. גם בנורמות שלנו ישנם חידושים רבים, בלימוד ב"כוללים", בעבודת נשים, בחבישת פאה נכרית, בלבוש עדכני וכיו"ב. ברור שאנו שונים בהרבה דברים מאבות אבותינו, ואנו נדרשים בכל דור להתאים את עצמנו להתפתחויות בתחומי הטכנולוגיה ועולם הרעיונות שמסביבנו. איך אם כן אנו מיישמים את הרעיון של "חדש אסור מן התורה"?

המקור לאמרה של ה"חתם סופר" הוא במצוות העומר, אשר לפניו אסור לנו לאכול מן התבואה החדשה ואיסור זה נקרא "חדש", אולם האם לעולם איננו אוכלים מהתבואה החדשה? ברור שאנו אוכלים מהתבואה החדשה, אולם רק לאחר הקרבת קרבן העומר שאז הופכת התבואה להיות ישנה.

אני סבור שזהו הרעיון העמוק בדבריו של החת"ס זצ"ל, הוא בא לומר שאנחנו איננו מאמצים את הדברים החדשים, אלא ממתינים לראות כיצד הם הופכים לישנים ואז ניתן לאמץ אותם באופן מושכל וזהיר. נדמה לי שאפשר להמשיל זאת לתרופות שלא משתמשים בהם לפני שהן עוברות הרבה שלבי ניסיון על בעלי חיים וכיו"ב, על מנת לעמוד על יעילותם ועל הסיכונים ותופעות הלוואי הכרוכים בהם.

החברה החרדית איננה דוחה לחלוטין את החידושים, אבל היא נוהגת בהם באופן זהיר ומאמצת אותם רק לאחר שהם כבר בדוקים ומנוסים והם בגדר "ישן".

במה אני "חרדי" ולמה זה חשוב לי?

בדיונים רבים עולה השאלה אודות ההגדרה האישית והחברתית שלי כ"חרדי". השאלה הזו נשאלת מחד על ידי החולקים על דעותיי ופעולותיי מתוך הקהילה החרדית, המבקשים לטעון שאינני רשאי כבר להתהדר בשם זה, היות ובנושאים רבים אימצתי דעות שלדעתם אינן יכולות להיות חלק מתפיסת העולם החרדית. מאידך עולה השאלה דווקא על ידי שותפיי לדעה, המבקשים להבין מפני מה חשוב לי להמשיך ולזהות את עצמי כחלק מהקהילה החרדית.

התשובה לשאלה זו מורכבת להבנתי מכמה חלקים, אני מבקש להציג זאת בשלוש צורות: אני רואה את עצמי כ"חרדי" בתפיסת עולמי, אני חלק מהקהילה החרדית מבחינה תרבותית, ואני מגדיר את עצמי חרדי מפני שאינני שום דבר אחר.

1. בהשקפת עולמי, אני רואה את עצמי כחניך של עולם הישיבות הליטאי ותנועת המוסר. זהו העולם שעיצב את תפיסותיי הבסיסיות בנוגע ללימוד תורה וקיום מצוות, שמירת ההלכה, רכישת מידות טובות והנהגות בין אדם לחברו, ועוד ערכים רבים נוספים. הספרות התורנית והביוגרפית שעליה התחנכתי ושלאורה חינכתי את ילדיי ושעל פיה אני מנסה לחנך את תלמידיי, מבוססת בעיקר על ארון הספרים החרדי ודמויות המופת שלו, גם אם חלקם הגדול עוד קדם בהרבה לחרדיות בת ימינו.
   הדבר החשוב ביותר עבורי בחברה הקרובה שלי, מעבר לרצון שחבריה יהיו מחויבים לשמירת תורה ומצוות ולהתנהגות מוסרית ומידות טובות, היא המחויבות להעמיד מתוכה גדולי תורה ויראה בצלמם ודמותם של גדולי התורה שהעמידו את עולם הישיבות הליטאי ותנועת המוסר.
   אני סבור שהקהילה החרדית בת ימינו, התרחקה ממימוש של תפיסת העולם המתוארת. מסיבות שונות, אני סבור שמעבר לחוליים רבים שדבקו בה ובכללם הקצנה ובורות, היא גם התרחקה ממימוש היעוד הבסיסי שלה להצמיח גדולי תורה ויראה בעלי שיעור קומה, אבל זוהי בעיניי סטייה מהדרך המקורית שלה, ואני מאמין שהדבר הוא בר תקנה. 
2. בהיבט התרבותי, הקהילה החרדית היא תבנית נוף מולדתי. נולדתי גדלתי והתחנכתי במשפחה חרדית, בשכונה חרדית ובמוסדות חינוך חרדים, ובדרך זו גם גידלתי וחינכתי את ששת ילדיי שיחיו. התרבות החרדית כוללת מעבר לתפיסת עולם גם שפת דיבור, לבוש, אורח חיים, תבשילים ועוד אינספור היבטים תרבותיים. כל עוד לא בחרתי להגר לקבוצה חברתית אחרת, הרי שזוהי השתייכותי החברתית לטוב ולמוטב. עבורי לעבור לקבוצת שייכות אחרת זוהי הגירה במלוא מובן המילה, ובשלב זה למרות כל הקשיים אין לי סיבות מספיק טובות לבצע הגירה כזו. 
3. בשיטת האלימינציה אני חרדי מפני שאינני דבר אחר, שכן כל עוד הציבור של שומרי תורה ומצוות מחלוק לשתי קבוצות כלליות של חרדים וציונים-דתיים, הרי שכל עוד שאינני רואה את עצמי כדתי-לאומי ממילא אני חרדי, אלא אם כן תיווצר קבוצה שלישית שתתאים יותר להשקפת עולמי. כמובן שכעת תישאל השאלה מדוע אינני מזהה את עצמי כדתי-לאומי, וכאן אם לא אזדקק לשתי התשובות הקודמות אצטרך להרחיב עוד בנידון, ואכמ"ל.