חפש בבלוג זה

יום ראשון, 24 בדצמבר 2017

מי ומי ההולכים

בעקבות התדיינות ארוכה עם חבר, הגעתי לתובנה שעליי ללבן שתי סוגיות מרכזיות.
  1. מהי תמונת העולם הרצוי?
  2. מי הם שותפים לגיטימיים לשם כך?
תמונת עולם רצוי - לכל אדם ישנה תפיסה לגבי המצוי והרצוי, וכשמדובר באדם דתי יש לכאורה חלוקה ברורה בין "תורה" (בין אדם למקום) ל"דרך ארץ" (בין אדם לחבירו). 
יש מי שרואה את החיסרון העיקרי בעולם בכך שבני אדם אינם מאמינים בקב"ה ובתורה, או שאינם מקיימים את מצוות התורה. העולם הרצוי מבחינתו הוא זה שבו כל הברואים מכירים בקב"ה ומקיימים את מצוותיו, כפי שאנו אומרים בתפילת ימים נוראים "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו".
יש מי שרואה את החיסרון העיקרי בעולם בכך שבני אדם אינם מתנהגים במוסריות ובמידות טובות זה לזה, והם פוגעים זה בכבודו של זה, ברכושו, בבריאותו, בחייו וכיו"ב. העולם הרצוי מבחינתו הוא זה שכל בני האדם חיים יחד באהבה ואחוה שלום ורעות, כמו שאמר הנביא "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב,ד).
ישנם כמובן גם את אלו שרואים את הדברים בשתי הפרספקטיבות, אולם גם כאן נראה לי שאפשר למצוא שתי גישות. יש כאלו שיראו בשני התחומים דבר אחד שלם ויראו את תיקון העולם בהיבט הרוחני ובהיבט האנושי מכלול אחד, בעוד שאחרים יראו את שני התחומים הללו כנפרדים שיש לפעול בהם במקביל אבל ללא תלות של אחד בשני.

שותפים לגיטימיים - כשאדם מבקש לפעול דבר מה, הוא כמובן מעוניין בשותפים לדרך בעלי תפיסת עולם זהה לשלו, אולם מטבע הדברים קשה למצוא מספיק אנשים שיהיו שותפים מלאים לתפיסת העולם, ופעמים רבות ישנם שותפים אפשריים למחצה לשליש ולרביע שמטרותיהם אינן זהות בהכרח. 
בנקודה זו, נשאלת השאלה עד כמה האדם צריך להיות בררן בבחירת שותפיו ובזיהוי כוונותיהם ומטרותיהם. ישנם כאלו הסבורים שטוהר הכוונות של השותפים הוא הכרחי, וכל עוד לא הוכח שאין להם אינטרסים אחרים השותפות אתם פסולה ובוודאי אם יש חשש שכוונותיהם אינן טובות. מאידך, ישנם כאלו שסבורים שכל עוד הובלת הפעולות והמהלכים נמצאת בידיהם ומוכוונת למטרות ראויות וטובות, אין שום מניעה משיתוף של כל מי שמסיבות כאלו ואחרות מבקש לסייע לאותן פעולות.

עמדתי האישית בשאלה הראשונה היא שדרך ארץ ותורה הם שני תחומים נפרדים, שעלינו לפעול בהם במקביל ללא תלות זה בזה. בתחום של דרך ארץ, אני רואה מקום לשיתוף פעולה עם כל אדם שבעיניי מבקש להביא את העולם למקום טוב יותר מבחינה מוסרית, ללא תלות אם הוא אדם מאמין ושומר מצוות או לא. בתחום של תורה ומצוות, אני בהחלט מחפש שותפים שומרי תורה ומצוות המבקשים גם הם לראות בשגשוגה של קהילה זו.
בשאלה השנייה, אני נוטה לעמדה המקלה ומוכן להסתייע ולשתף פעולה עם כל מי שמעוניין בדבר מכל סיבה שהיא, מלבד כשברור לי שמטרותיו בעניין אינן ראויות בעיניי.

יום שני, 4 בדצמבר 2017

ועל הנדוניה

הערב התפרסמה כתבה של אמנון לוי ודידי שור בתכנית "פנים אמתיות" על הנדוניה הנהוגה בעולם הישיבות החרדי-ליטאי, זהו בעיניי נושא חשוב ביותר ואני מקווה שהכתבה תציף שוב את הנושא לדיון ציבורי ואולי תהיה בכך תועלת מסוימת.
בכתבה נטען שהסיבה העיקרית לנדוניה הגבוהה שהורי הכלה נותנים היא בשביל שהחתן ימשיך ללמוד תורה עוד שנים רבות לאחר הנישואים. לדעתי, יש אמנם קשר בין הדברים אבל הוא לא כל כך פשוט. בשל מורכבות הנושא, אני מבקש לחלק את הסוגיה לכמה חלקים.

כשזוג חרדי מתחתן הוא כמובן צריך מקום לגור בו, וכמו כל זוג בעולם הוא ניצב בפני כמה שאלות:
  1. האם לשכור דירה או לקנות דירה?
  2. היכן לשכור / לקנות דירה?
  3. מי ישלם את שכר הדירה / מחיר הדירה?
  4. אם קונים דירה, מהיכן משלמים את הכסף?
לגבי השאלה הראשונה כמדומני שיש הבדל גדול בין הציבור החרדי האשכנזי לציבור החרדי הספרדי, בציבור האשכנזי יותר מקובל לרכוש דירה בעוד שבציבור הספרדי רבים גרים בשכירות.
לגבי השאלה השנייה, יש הבדלים גדולים בין הקבוצות השונות ותתי-הקבוצות בתוך הקהילה החרדית. בהכללה נראה שאצל הספרדים והחסידים ישנה יותר גמישות ללכת למקומות רחוקים וזולים יחסית, בעוד שאצל הליטאים ישנה חשיבות גדולה יותר לגור בריכוזים החרדיים הגדולים במרכז הארץ, אבל גם כאן יש פער גדול בין ירושלים לבני ברק, וביניהם לבין מודיעין עילית, ביתר עילית, בית שמש ואלעד.
הפרק עסק בעיקר בשאלה השלישית שהיא המימון, וכאן יש כמובן שלוש מקורות אפשריים: הורי החתן, הורי הכלה והזוג עצמו. נראה לי שאצל הספרדים היה מקובל לאורך שנים שהזוג הצעיר נושא בעיקר הנטל, בעוד שאצל האשכנזים היה נהוג הרבה שנים שההורים נושאים בעיקר הנטל. השאלה האם החלק של ההורים צריך להתחלק שווה בשווה או שצד הכלה אמור לתת יותר מצד החתן, הוא למעשה הסיפור הייחודי של עולם הישיבות הליטאי ושורשיו נטועים בהיסטוריה ארוכה של מאות או אלפי שנים.
השאלה הרביעית היא כמובן החידה הגדולה שמרבים לדבר עליה בתוך הקהילה החרדית ומחוצה לה, והתשובה כאן מורכבת מאוד. חשוב לזכור שגם בקהילה החרדית יש עשירונים עליונים, שבהם משפחות אמידות שיכולות להרשות לעצמן לקנות דירות יקרות לילדים הנשואים. ככל שאנחנו יורדים לעשירונים נמוכים יותר המשימה נעשית קשה יותר עד בלתי אפשרית, וכאן נכנס הסיפור של הגמ"חים שהפרק נגע בו בקצרה.

נ.ב. בנוגע לישיבת "חברון" חשוב להבין שמעבר למקום המכובד שלה מבחינת הלמדנות, היא משתייכת במובן מסוים לאליטה הכלכלית של העולם החרדי, ולכן מובן שהתלמידים המצטיינים מצפים לנדוניה גבוהה ממשפחות אמידות, אלא שכמובן שמספר הבחורים בחברון גדול יותר ממספר המשפחות החרדיות האמידות וכך נוצרת המצוקה הגדולה המתוארת היטב בפרק.

יום שבת, 25 בנובמבר 2017

הדגלים הליטאיים

כל קבוצה חברתית המבקשת לבדל את עצמה מיתר החברה צריכה להרים דגל אידאולוגי מסוים, ובוודאי קבוצה שמבקשת לטעון לעדיפות על פני קבוצות אחרות.
רבות כבר נכתב על הקהילה החרדית בכללותה, ועל הדגלים שהיא מרימה מול החברה הישראלית. אולם בתוך הקהילה החרדית עצמה, ישנן קבוצות שונות שגם הן מרימות דגלים שנועדו לבדל אותן מול קבוצות אחרות.

מה הם הדגלים של הקהילה החרדית-ליטאית? 
אני מבקש להציג כאן כמה דגלים שבמידה מסוימת מתחרים זה בזה.
  1. דגל התורה - העמדת לימוד התורה כדבר המרכזי ביותר בחיים והצבת התלמיד חכם בראש המדרג החברתי. בתוך תחום זה יש גישות שונות, האחת מעדיפה את ההתמדה, השניה את הלמדנות והשלישית את הבקיאות.
  2. דגל המוסר - המהלך שהתחיל ב"תנועת המוסר" של הגאון רבי ישראל מסלנט העמיד את לימוד המוסר ותיקון המידות במקום גבוה מאוד, ואת האדם המוסרי ובעל המידות הטובות כאדם השלם. תנועה זו היתה בשיאה בישיבות המוסר בליטא, אולם גם בעולם הישיבות שלאחר השואה היו לה ממשיכים ונציגות מכובדת. במהלך הזמן ניתן לזהת זרמים חדשים שהלכו לכיוון של לימוד אמונה (הרב יחזקאל לוינשטיין) או ללימוד מחשבה (הרב אליהו דסלר, הרב יצחק הוטנר).
  3. דגל ההלכה - את הדקדוק בפרטי ההלכות בכל הלכות "אורח חיים" בציבור הליטאי, ניתן כמדומני לייחס ל"חזון איש" ולגרי"ז סולוביצ'יק "הרב מבריסק", ונראה שהם הצליחו במהלך זה באופן מלא בכל עולם הישיבות הליטאי.
  4. דגל ההחמרה והצדקות (פרומקייט וחניוקיות) - מעבר להקפדה הלכתית על כל סעיף בשו"ע, התחילה בשלב מסוים מגמה של "החמרה" בכל דבר ועניין. הדבר בא לידי ביטוי בחיפוש אחרי דעות שונות בהלכה וניסיון לצאת ידי כל הדעות האפשריות, כמו בארבעת המינים, באפיית מצות, בתפילין, בציצית, בכשרות ועוד כהנה וכהנה. לצד ההחמרה בנושאים הלכתיים, ניתן גם לראות הקפדה רבה בנורמות יותר ערכיות ופחות הלכתיות כדוגמת הסתפקות במועט, סגנון הופעה שמרני, קוד צניעות מחמיר וכיו"ב. את דגל ההחמרה הובילו כמדומני הבריסקערס, אבל הדבר לא נשאר רק בגבולות שלהם ודגל הצדקות שכיח גם בקבוצות שמרניות אחרות. בתנועת המוסר חששו מהפרומקייט והרב שלמה וולבה שהיה הנציג המובהק ביותר שלה במשך שנים רבות כתב במפורש כנגדה.
  5. דגל הקנאות וההתבדלות - הליטאים כמדומני לא היו מעולם קנאים, אבל בשלב מסוים הם אימצו שיח מיליטנטי נגד החילוניות ונגד הציונות. בשנים האחרונות חדרה הקנאות באופן חסר תקדים דרך המנהיגות של "הפלג הירושלמי" שחבר לקבוצות קנאיות ותיקות כמו "העדה החרדית" וסאטמר.

החרדיות החדשה (שחלקה הגדול גדל בקהילה הליטאית) נמצאת בשנים האחרונות בחיפוש עצמי ובהתעניינות רבה מתוך הקהילה החרדית ומחוצה לה, והשאלה המרכזית היא "במה הם חרדים?" השאלה היא במה הם שונים מהציונות הדתית? והאם לא מדובר באנשים ששואפים לנורמליות ומוכנים לשם כך להוריד את כל הדגלים של החרדיות בכלל ושל החרדיות הליטאית בפרט? אולי ברצונה להרים דגל חדש משל עצמה, אולם לשם כך עליה להבהיר לעצמה מהו אותו דגל.

יום ראשון, 29 באוקטובר 2017

מה רוצה "הפלג הירושלמי"?

צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
ידידי אהרן רוז הציג באופן מאוד ברור את השאלה:

נגד מה "הפלג הירושלמי" נלחמים נגד "גזירת הגיוס" או נגד החרד"קיות ("החרדיות החדשה" במילים יפות)? 
זו לכאורה שאלה מצוינת, שכן מצד אחד קשה להאמין שקבוצה שלמה קמה ומקימה עיתון; מפלגה; מוסדות חינוך ועוד כיו"ב רק בגלל "חוק הגיוס", ומצד שני כל ההפגנות והמחאות שלהם עוסקות ב"גזירת הגיוס" בלבד ולא בשום נושא אחר.

לדעתי, ברור שהמאבק שלהם הוא בחרדיות המתחדשת על מאפייניה השונים, בפתיחות למודרנה ולחברה הישראלית, בהשתלבות בעבודה; בלימודים אקדמיים; בצה"ל ובשירות אזרחי, בחשיפה לאינטרנט ולסמארטפונים, ובעוד דברים כיו"ב.
למה אם כן הם בחרו להתמקד ב"גזירת הגיוס"? על שאלה זו ניתן אולי לנסות להשיב בכמה אופנים:
  1. מנקודת ראותם, הניסיון הבולט במיוחד של המדינה והחילונים לאלץ את החרדים לשנות את אורחות חייהם הוא דרך שירות צבאי, שאכן הוגדר בעבר כ"כור היתוך". הגר"ש אויערבאך כבר נאבק בנושא מימי הקמת הנח"ל החרדי, וועדת טל, והוא רואה בו את גולת הכותרת במאבק על שמירת החרדיות. גם יאיר לפיד ו"יש עתיד" נתפסים בעיניהם כמי שרוצים לחלן את החרדים, והעובדה ש"חוק הגיוס" עמד בראש סדרי העדיפויות שלהם מחזקת את התפיסה הזו.
  2. הגראי"ל שטיינמן והציבור הליטאי שנשמע לו ומפלגת "דגל התורה" שתחת הנהגתו, נתפסים בעיני "הפלג הירושלמי" כפשרנים במאבק בחרד"קיות, אולם המקרה הבולט ביותר מבחינתם הוא המוכנות שלו לשאת ולתת עם המדינה בסוגיית הגיוס, ולכן הם חייבים להבליט את הסוגיה הזו יותר מכל התחומים האחרים.
  3. "הפלג הירושלמי" נזקק לתמיכת אנשי "העדה החרדית" ולכן עליו להיאבק בתחום שמבטא גם התנגדות לציונות, בעוד שהתנגדות ליציאה ללימודים ולעבודה איננה נמצאת במקום גבוה בסדרי העדיפויות של "העדה החרדית".
  4. הדרך העיקרית של "הפלג הירושלמי" להלהיב את הדור הצעיר היא במאבק הרואי, וההתנגדות לחוק והעריקות היא הדרך הטובה ביותר לעשות זאת, בעוד שבתחומים האחרים קשה למצוא דוגמה למאבק מתוקשר ובעל סמליות של הקרבה גדולה.
  5. המאבק ביציאה לעבודה וללימודים אקדמיים, או מאבק באינטרנט וסמארטפונים, הוא בעיני רבים בעולם החרדי כמעט חסר סיכוי וקשה לרתום אליו אנשים רבים שמסיבות שונות נדרשו לכך, אבל השירות הצבאי נתפס אצל מרבית החרדים כדבר מיותר ומזיק שאין בו תועלת אמתית לא למדינה ולא למתגייסים, ולכן קל יותר לרתום אליו ציבור גדול.
כנגד הטענה שלי שהוויכוח הגדול בין הגראי"ל שטיינמן שליט"א לגר"ש אויערבאך שליט"א לאורך השנים הוא בשאלת היחס ל"חרדיות החדשה", הקשה אהרן רוז מהעובדה שדווקא בסביבת הגראי"ל נמצאים אנשים הרבה יותר סגורים ו"חניוקים" ואילו בסביבת הגר"ש נמצאים יותר אנשים פתוחים ו"מודרנים". נדמה לי שאם נתבונן בדבר לעומקו, נראה שהדברים דווקא מתאימים.
ביחס הפנימי למודרנה; לתרבות המערבית; לציונות; למדינת ישראל ולחברה הישראלית, אני חושב שאין הבדל גדול בין הגראי"ל לגר"ש, שניהם שוללים את המודרנה והעולם המערבי, את הציונות ומדינת ישראל, ואת החילוניות באותה מידה. אבל השאלה הגדולה היא מהי האסטרטגיה הנכונה לשמור על תפיסת העולם הזו, וכאן ישנן שתי תשובות שונות לחלוטין.
הגראי"ל שטיינמן מאמין שההסתגרות והחניוקיות היא הדרך הטובה ביותר לשמור על היהדות, הוא עצמו חי בנזירות כפי שמעידות כל התמונות מביתו, הוא מדבר בשבח העוני, הוא איננו מתעניין בשום תחום דעת לא תורני, הוא מדבר כנגד המודרניות, וכל משאו ומתנו עם השלטון ועם החברה הישראלית הוא רק באופן של "שתדלנות" אצל הפריץ. נראה שהרב מרדכי קרליץ מייצג היטב את עמדתו, הוא בעל מראה מאוד חרדי שמרני (חליפה ארוכה, זקן ארוך), שאיננו אוכל עוף ובשר מחוץ לבית, יחד עם היותו במו"מ עם גורמי שלטון וחבר ב"ועדת טל" וב"אמנת כנרת".
הגר"ש אויערבאך לעומתו רחוק מלהיות סגפן, הוא מעודד את תלמידיו לעשות חיל בעסקים, הוא סקרן ומתעניין בתחומים רבים שאינם נוגעים במישרין לעולמה של תורה, ונראה שהוא רואה בעולם המערבי דבר בעל ערך שלא ניתן לבטל אותו ולכן הוא גם מזהה אותו כמסוכן יותר. בשל כך, הוא סבור שעלינו לקרוא תיגר על המודרנה ועל הציונות ולהציב מולה "תרבות נגד". הוא איננו מעודד חניוקיות וסגירות, אבל דווקא בשל כך הוא סבור שעלינו להציב עמדה לעומתית כנגד החברה החילונית.
במילים אחרות, הגראי"ל איננו מאמין באידאולוגיות של העולם המערבי והחילוני, בעיניו הכל תאוות פשוטות של עולם הזה, והדרך להילחם בזה היא בהתחזקות בערכים של הסתפקות במועט ושאיפה לעולם הבא. ואילו הגר"ש מזהה את הסכנה של העולם המערבי והחילוני דווקא במישור האידאולוגי, ושם הוא רואה את זירת המאבק.

יום שני, 9 באוקטובר 2017

סוגיית הכוללים

מפעם לפעם שבה ועולה לדיון ההתייחסות של הקהילה החרדית בכלל והליטאית בפרט לאלו שיצאו מה"כולל" ללימודים אקדמיים / לימודים מקצועיים / עבודה / צה"ל / שירות אזרחי, אלו חשים פעמים רבות לא רצויים בקרב חבריהם ובני משפחתם.
בנוגע לאברכים עצמם, הנושא העיקרי שכמדומני עוסקים בו הוא השאלה הכלכלית ברמת הפרט, שכן מלגת הכולל היא בדרך כלל קטנה ורחוקה מלספק צרכים של משפחה חרדית ממוצעת.

שתי הנקודות הנוספות שנראות לי חשובות לא פחות הן: 
  1. קיומם הכלכלי של הכוללים.
  2. ההגשמה העצמית של אברכי הכוללים.
בעבר, מרבית האברכים מצאו לאחר מספר שנים משרה תורנית כלשהי, כראשי ישיבות, ר"מים, משגיחים, משיבים, מלמדים, רבנים, דיינים, מו"צים, מהדירי ספרים וכיו"ב. מי שלא מצא משרה תורנית כנראה לא היה מתאים לכך, והוא מצא את עצמו בעולם העבודה.
בעשרים השנים האחרונות הפכה קבלת משרה תורנית לדבר נדיר, כך לדוגמה מרבית בני גילי (42) מישיבת פוניבז' הם עדיין אברכי כולל, וסביר להניח שהתמונה הזו לא תשתנה בטווח הנראה לעין. 
בשל כך, מספר אברכי הכוללים אמור להמשיך ולעלות בכל שנה בעוד אלפי אברכים צעירים שהתחתנו בשנה זו, כשהאברכים המבוגרים אינם מפנים את מקומם.
עצם העובדה שיש כיום כוללים לעשרות אלפי אברכים בתמיכת מדינת ישראל ותורמים מרחבי העולם היא מופלאה, אבל האם אמנם הדבר אפשרי ללא הגבלה מספרית? מי שתשובות כמו "נס גלוי" מספקות אותו כמובן לא יתייחס לשאלה זו, אבל מעניין למה אין נס גלוי שיאפשר לכולם לקבל משרות תורניות.
גם אם מבחינה כלכלית הכוללים ימשיכו להתקיים, וגם אם עשרות אלפי בתי האב של האברכים יצליחו לעמוד בניהול משק הבית, ישנה שאלה גדולה על ההגשמה העצמית של האברכים. 
ללמוד תורה מבוקר עד ערב במשך שנים רבות זו משימה קשה, אבל כל עוד האברך חש שהוא גדל בתורה ובבוא היום הוא יזכה ללמד מתורתו לאחרים, יש לו דבר שיעניק לו את הכוחות להמשיך ולעמול. אולם כשהאברך מבין שסיכוייו ללמד מתורתו לאחרים גם בעתיד הרחוק הם קלושים ובפרט כשהוא נמצא לאחר עשרות שנות לימוד, נראה שהאתגר הזה נעשה קשה שבעתיים.
האם עשרות אלפי אברכים יכולים להמשיך וללמוד עוד עשרות שנים בכוללים עד זקנה ושיבה?

נ.ב. רבים וטובים סבורים שעיני צרה באברכי הכוללים ולא היא, אני מעריך ומוקיר את לומדי התורה ההוגים בה בשבתם ובקומם, אבל אני סבור שהדבר צריך להיעשות מתוך בחירה ומתוך הבנה של כל המשמעויות של הדבר, ללא ססמאות ואמירות חסרות בסיס.

שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ

כידוע לנו יש בתורה חוקים ומשפטים, החוקים הן המצוות שאין להן טעם, והמשפטים הן המצוות שיש להן טעם, בלשון הראשונים נקראו החוקים "מצוות שמעיות" והמשפטים "מצוות שכליות". המטרה של החוקים שאין בהם טעם היא בעצם הציות לקב"ה וקבלת מלכותו, והמטרה של המשפטים היא בשביל שנפנים את הדברים שכל מצווה ומצווה באה ללמד אותנו.
על החוקים, מפורסמים דברי המדרש "רַב אָמַר לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶן אֶת הַבְּרִיּוֹת, וְכִי מָה אִיכְפַּת לֵיהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִי שֶׁשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר אוֹ מִי שֶׁשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף, הֱוֵי לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶם אֶת הַבְּרִיּוֹת." (בראשית רבה מד,א). וכך גם נראים דברי הגמרא "[אמר] רבי יצחק למה תוקעין בר"ה למה תוקעין רחמנא אמר תקעו" (ר"ה טז,א). 
בעניין זה מוכרים בעולם הישיבות דברי רבינו יונה בספר "שערי תשובה" "אך כל אשר אינו נזהר מחטא ידוע ואינו מקבל על נפשו להשמר ממנו, גם אם הוא מהעונות הקלים, אף על פי שהוא נזהר מכל העבירות שבתורה, קראוהו חכמי ישראל (חולין ד, ב) "מומר לדבר אחד", ואת פושעים נמנה, וגדול עונו מנשוא. כי אם אמור יאמר העבד לרבו: כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד - כבר שבר עול אדוניו מעליו, והישר בעיניו יעשה, ועל הענין הזה נאמר (דברים כז, כו): "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" - ביאורו, אשר לא יקבל על נפשו לקיים כל דברי התורה מראש ועד סוף, ויורה על זה "אשר לא יקים לעשות", ולא אמר "אשר לא יעשה אותם".

המשפטים לעומת זאת נועדו גם לחנך אותנו וגם לדאוג לקיום העולם, כך המצוות הרבות שבין אדם לחברו אמורות להקנות לנו מידות טובות כמו אהבת הבריות, רחמים, נדיבות, אמת, צדק, יושר ועוד כיו"ב, ומצוות אחרות אמורות להקנות לנו דעות נכונות וכן אמונה בה', אהבתו, יראתו, ביטחון בו, הכרת הטוב אליו ועוד כהנה וכהנה.
על האדם לברר לעצמו מהו חוק ומהו משפט, מפני שאם הוא יקיים את החוק כאילו הוא משפט הוא יפסיד את מטרתו שהוא עצם הציות לגזירת הבורא גם בלי טעם, ואם הוא יקיים את המשפטים כאילו הם חוקים בלי טעם הוא יפסיד את המטרה העיקרית שהיא הפנמת המסר של המצווה. חשוב לציין שישנן מצוות שנחלקו חכמים האם הם בכלל המשפטים או החוקים כגון מצוות שילוח הקן, ובהתנהגות המוסרית עצמה מצאנו מחלוקת בין בעלי המוסר אם יש לנהוג בהתנהגות מוסרית מפני שכך ציווה הקב"ה או מפני שהאדם צריך לרצות לנהוג במוסריות.
דוגמה יפה לשילוב בין השניים ניתן למצוא בלשון הרמב"ם לגבי תקיעת שופר בראש השנה "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: כלומר עורו עורו ישנים משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם; וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל--הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם; ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה" (הלכות תשובה ג,ז). הנה בדבריו אלו ציין הרמב"ם שהמצווה הזו היא אמנם חוק, אבל יש בה גם טעם כבמשפט.
בציבור הליטאי בדורנו ובפרט בקרב הבריסקער'ס והחוזאינישניקים, נראה שהפכו את כל התורה כולה לחוקים, וכל קיום המצוות הפך לגזירת הכתוב ולקיום מצוות המלך. נמצא אפוא שבכל הנוגע לקבלת מרות ועבדות של הקב"ה הם אולי לדוגמה ולמופת, אבל המחיר שהם שילמו על כך הוא שאין להם טעם והרגש אחר בקיום המצוות מלבד קיום החוק. לא פלא אפוא שהדבר כרוך בהרבה עצבים וחוסר סובלנות, מפני שיש כאן יראה בלי אהבה. כמובן שמדובר כאן בהכללה, וגם יש הבדל בין הבריסקער'ס לחזונאישניקים בעניין זה, אבל עדיין נראה שיש דברים בגו.
בעניין זה ישנו סיפור מפורסם על ההבדל בין ליל הסדר בביתו של הנצ"יב מוולאז'ין שהתקיים בטוב לבב ובשמחה, לבין ליל הסדר אצל הגרי"ד סולוביצ'יק בעל "בית הלוי" שהיה בחרדה גדולה מחשש ממשהו חמץ וכיו"ב.
האתגר האמתי הוא השילוב הנכון בין השניים.

יום חמישי, 28 בספטמבר 2017

תרבות חרדית וישראלית, הילכו יחדיו?

ידידי ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי סיפר לי פעם על שיחה שהייתה לו עם קבוצת נשים מבוגרות ממשפחות האליטה החרדית, במהלכה נודע לו שהן גדלו על ברכי השירה העברית של ימי הקמת המדינה, אבל את בנותיהן הן גידלו כבר בתוך החומות התרבותיות של הקהילה החרדית.

שחקני הסדרה "שטיסל"
כהורה וכמחנך אני רואה אצל ילדיי ואצל תלמידיי בגיל הנעורים את החשיפה לגילויים שונים הן של התרבות החרדית והן של התרבות הישראלית, ואני שואל את עצמי עד כמה מדובר בתרבויות המתחרות ביניהן על לבם של הנערים הללו והאם ניתן לאחוז בזה ובזה.

בנקודה זו יש לערוך לדעתי אבחנה חדה בין הציבור הליטאי לציבור החסידי. אצל החסידים, יש מאפיינים תרבותיים מובהקים, הבאים לידי ביטוי בלבוש והופעה, בשפת דיבור, במוזיקה, במאכלים, במנהגים, במבנה הקהילתי ועוד תחומים רבים. בעוד שאצל הליטאים הרכיב המרכזי וכמעט הבלעדי הוא לימוד התורה, ולכל התחומים האחרים אין משקל גדול למרות שעם השנים נוצר קוד לבוש ליטאי, סגנון מוזיקלי וכיו"ב.

ההבדל שציינתי בין החסידים לליטאים יש לו לדעתי השפעה גדולה בסוגיה זו. 

מצד אחד אצל החסיד אין אפשרות אמתית לאחוז בו זמנית בשתי התרבויות, והנער החסידי המבקש לטעום מהתרבות הישראלית יאלץ לוותר על התרבות של בית אבא שבה הוא רגיל, בעוד שהנער הליטאי יכול לכאורה להחזיק בלימוד התורה כעיסוק מרכזי גם אם הוא נחשף במידה כזו או אחרת לתרבות הישראלית.

מצד שני, הנער החסידי שאיננו מוצא את מקומו בבית המדרש, יכול עדיין להרגיש חסיד בכל הווייתו בכך שהוא מתלבש כחסיד, מדבר אידיש, שר שירים חסידיים, ונוהג באורחות החיים החסידיים. בעוד שהנער הליטאי שנפשו לא חשקה בתורה, עלול לחוש מהר מאוד כזר בקהילתו ובבית אביו.

כמובן שהדברים הללו נאמרים בהכללה, אבל נראה לי שהם גם עשויים להסביר את ההבדלים בתוך הקהילה הליטאית במהלך השנים, את השונות בין קהילות שונות בתוך הציבור הליטאי, ואת השונות בין הציבור הליטאי בישראל לציבור הליטאי בחו"ל.

גם את החשש הגדול של החרדים מהאינטרנט ומהסמארטפונים בפרט בקרב בני הנוער, אני רואה בעיקר בהיבט התרבותי. האינטרנט והסמארטפון מהווים פתח רחב ביותר לעולם התרבות הישראלי באמצעות מוזיקה, סרטים, חדשות ועוד מגוון דברים, והדבר מאיים באופן החריף ביותר על זהותם של בני נוער חרדים, בעיקר בשלב שבו הם אינם מוצאים את עצמם מסיבות כלשהם כבני בית בתרבות שבה הם גדלו.

בדרך זו אני רואה את האתגר של מוסדות ואנשי חינוך בקהילה החרדית העוסקים בבני נוער ביצירת תרבות חרדית אלטרנטיבית. זו הייתה להבנתי פעולתו של הגרב"מ אזרחי במשך שנים רבות ב"מחנה בני תורה", זהו הניסיון של הישיבות בסגנון "שערי יושר" "דרך השם" רש"י ועוד, וזה לדעתי סוד ההצלחה של מה שאני מכנה "הקרליבכים החדשים" כדוגמת שמואל גריינימן, מענדל ראטה, ידידנו מרדכי גרנביץ' וכיו"ב.

יום שלישי, 12 בספטמבר 2017

חינוך לאינטרנט ולסמארטפון

בדור האחרון ניתן לציין שני חידושים טכנולוגיים ששינו באופן דרמטי את עולמנו, הלוא הם האינטרנט והסמארטפון. האינטרנט הנגיש לכולם את המידע בכל תחום ובכל שפה ואפשר לכל אדם להגיע לכל דבר וליצור קשר עם אנשים בכל העולם, והסמארטפונים סיפקו לאדם את היכולת לעשות את כל הדברים הללו בכל זמן ובכל מקום. אין ספק שהעולם לאחר שני החידושים הללו, שונה לחלוטין מהעולם שקדם לו.

כדרכם של חידושים ושינויים, העולם נדרש להתמודד עם סכנות ואתגרים חדשים הכרוכים בהם. האינטרנט והסמארטפונים הם כלים רבי עצמה, והם עלולים לגרום לנזקים רבים בגשמיות וברוחניות ולהוות כלי שרת בידי גורמים שליליים שונים. כשמדובר בקהילה החרדית ששמרה על עצמה באמצעות הסתגרות חברתית ותרבותית, הסכנות והאתגרים הללו קשים שבעתיים.

בעולם החרדי הוכרז מצב חירום, ומזה כשני עשורים מתנהל מאבק חריף כנגד האינטרנט בכלל וכנגד הסמארטפונים בפרט. לשם כך נרתמו גדולי התורה היראה והחסידות, ראשי ישיבות, רבנים, מחנכים, מנהלי מוסדות, אנשי תקשורת, פעילים ציבוריים מקומיים ועוד גורמים שונים, ונראה שמעולם לא היה בציבור זה נושא שנרתמו אליו כל כך הרבה כוחות למשך זמן כה ארוך.

במבחן התוצאה, נראה שככל שמדובר בדור החרדי הצעיר, מדובר במלחמה חסרת סיכוי. הנגישות של הדור החרדי הצעיר לאינטרנט היא גדולה ביותר, וגם בקרב תלמידי הישיבות והכוללים הטובים ביותר מדובר בשכיחות גבוהה מאוד של גישה לאינטרנט. בנוגע לסמארטפונים התמונה בהחלט שונה, אבל עדיין נראה שבקרב אלו שאינם מיושבי בית המדרש מדובר באחוזים גבוהים של משתמשים.

לפני 13 שנים השתתפתי בכינוס של ראשי ישיבות ומשגיחים בראשות גדולי התורה והחסידות, שנועד לאסור על תלמידי ישיבות את השימוש בטלפונים סלולריים גם ללא גישה לאינטרנט. בכינוס זה הוגדרו החידושים הטכנולוגיים השונים כ"מעשה שטן", וכמדומני שעד היום ההסברה בנושאים אלו היא בגישה זו. על פי גישה זו, המשתמשים באינטרנט ובסמארטפונים נפלו למעשה ברשתו של השטן והתקנה היחידה עבורם היא להתנתק מהם.

בעולם כולו מודעים כיום לסכנות הרבות הכרוכות בחידושים הללו, ונעשים מאמצים רבים ללמוד לעומק את הסכנות הללו ולהתמודד אתם, ונראה שבנקודה זו עלינו ללמוד מניסיונם של אחרים. עלינו להכיר בכך שגם אם מי שאיננו נזקק לחידושים הללו קדוש ייאמר לו, הרי שעבור כל מי שנזקק להם נדרש חינוך ואימון כיצד להשתמש בהם בזהירות מרבית. הכלים הללו מסוכנים לא פחות מכלי רכב, וכשם שלא יעלה על הדעת לאפשר לנער לנהוג ברכב ללא שיעורי נהיגה ורישיון, כך לא יתכן שמיטב בנינו ובנותינו ישתמשו בהם ללא הכנה מינימלית.

כשאני מדבר עם תלמידיי על אינטרנט וסמארטפון, אני מביא להם את דברי המדרש (ויקרא רבה לג,א)

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְטָבִי עַבְדֵיהּ פּוּק זְבֵין לִי צֵדוּ טָבָא מִן שׁוּקָא, נָפַק זָבַן לֵיהּ לִשָּׁן, אָמַר לֵיהּ פּוּק זְבֵין לִי צֵדוּ בִּישָׁא מִן שׁוּקָא, נָפַק זָבַן לֵיהּ לִשָּׁן. אֲמַר לֵיהּ מַהוּ דֵּין דְּכַד אֲנָא אָמַר לָךְ צֵדוּ טָבָא אַתְּ זָבַן לִי לִשָּׁן, וְכַד אֲנָא אֲמַר לָךְ צֵדוּ בִּישָׁא אַתְּ זָבַן לִי לִשָּׁן. אֲמַר לֵיהּ מִינָּהּ טָבְתָּא וּמִינָהּ בִּישְׁתָּא, כַּד הֲוָה טַב לֵית טָבָה מִנֵּיהּ, וְכַד בִּישׁ לֵית בִּישׁ מִנֵּיהּ.

(אמר רשב"ג לטבי עבדו: צא וקנה לי מזון טוב בשוק. 
יצא וקנה לו לשון. 
אמר לו: צא וקנה לי מזון רע בשוק.
יצא וקנה לו לשון.
אמר לו: מהו זה, שכשאמרתי לך מזון טוב קנית לי לשון, וכשאמרתי לך מזון רע קנית לי לשון? 
אמר לו: ממנה הטובה וממנה הרעה, כשהיא טובה אין טובה ממנה וכשהיא רעה אין רעה ממנה)

היום עלה בדעתי שגם בהיבט החזותי יש כאן דבר חסר תקדים לכאורה, שכן עד היום אם היינו רוצים לתאר אדם עושה מעשה טוב יכולנו לצייר אדם לומד תורה או מסייע לזקן וחולה וכיו"ב, ואם היינו רוצים לצייר אדם עושה מעשה רע יכולנו לצייר אדם מכה את חברו או כל מעשה שלילי אחר.

כיום ניתן בפעולה שמבחינה חיצונית נראית אותו דבר של שימוש במחשב או בסמארטפון, לעשות את המעשים הטובים ביותר ואת המעשים הגרועים ביותר. האחד משתמש במחשב ובסמארטפון ללימוד, או לעזרה לזולת, והאחר משתמש בו לפגיעה באחר בגשמיות וברוחניות.

אם אצטרך לצייר את ארבעת הבנים בהגדה של פסח (חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול), נראה לי שאצייר את כולם אותו דבר.

יום שלישי, 22 באוגוסט 2017

כל ההתחלות קשות

בימים אלו חוזרים בנינו היקרים לספסל הלימודים במוסדות השונים, בתלמודי התורה; בישיבות הקטנות ובישיבות הגדולות. עבור רבים מהם מדובר בהתחלה חדשה, וגם עבור מי שממשיך את לימודיו באותו מוסד לימודים, מדובר בדרך כלל בשינוי מסוים בצוות ההוראה וכיו"ב.

כולנו מכירים את דברי רש"י בפרשת יתרו "אם עתה תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן ואילך שכל התחלות קשות", וכמובן שאנו מכינים את ילדינו להתמודדות עם קשיי ההתחלה, אבל יחד עם זאת חשוב מאוד לעקוב באופן מרבי אחרי השתלבות בנינו במוסדות השונים, בכדי לזהות מבעוד מועד אם ישנם קשיים מעבר לקשיי ההתחלה.

המעבר מ"תלמוד תורה" ל"ישיבה קטנה" הוא מעבר משמעותי ביותר עבור הנער החרדי, בקהילה החרדית זהו למעשה המעבר מילדות לבגרות. ההסתגלות לחיי הישיבה איננה קלה, ועבור לא מעט נערים היא מתגלה כמשימה כמעט בלתי אפשרית. לימודי הגמרא האינטנסיביים מבוקר עד ערב, הלימוד העצמאי עם חברותא במשך שעות רבות, השהות מחוץ לבית לאורך כל היום ובמקרים רבים מדובר גם בלינה מחוץ לבית, כל אלו, הופכים את הכניסה ל"ישיבה קטנה" לאתגר לא פשוט. אכן מרבית הנערים צולחים את השינוי בהצלחה, אבל חשוב מאוד להיות ערני בכדי לא לגלות מאוחר מדי שהנער לא הצליח להסתגל לישיבה.

גם המעבר מ"ישיבה קטנה" ל"ישיבה גדולה" איננו פשוט כל כך, בפרט בזמננו שמרבית הישיבות הגדולות הן בבחינת מים שאין להם סוף עם למעלה ממאה תלמידים בשיעור. המעבר מישיבה עם כמה עשרות תלמידים בשנה שבה ניתנה תשומת לב לכל תלמיד, לישיבה עם מאות רבות של תלמידים שאפילו להכיר את שמותיהם בלבד עשוי לקחת זמן רב, עלול לגרום לתלמידים רבים ללכת לאיבוד.

הדבר החשוב ביותר בזיהוי הקשיים בזמן הנכון הוא הקשר והאימון בין הנער להוריו, על הבן לדעת שהוריו חפצים בטובתו ושהוא יכול לשתף אותם בכל דבר ועניין ללא שיפוטיות. אם מסיבות שונות אין בין הנער להוריו קשר כזה, חשוב לוודא שישנו מבוגר משמעותי אחר שהנער יכול לשתף בכל ענייניו.

בכל מקרה של קושי חשוב כמובן לשתף את אנשי הצוות בישיבה, אבל במקרים רבים יש צורך בעזרה מאנשי מקצוע מחוץ לצוות הישיבה. נחוץ מאוד לא לאבד זמן בעניינים אלו, מפני שכל עיכוב בזיהוי וטיפול בקשיים עשוי להתגלות בגדר "מעוות לא יוכל לתקון".

מניסיוני כמחנך, את רוב הקשיים שנדרשים להתמודד אתם במהלך השנה, בהיבט הלימודי; החברתי; הרגשי, הרוחני ועוד היבטים אחרים, ניתן היה לזהות כבר במהלך חודש אלול של הכניסה לישיבה, וכאמור הזיהוי בזמן מאפשר התמודדות מקצועית ומוצלחת הרבה יותר.

יהי רצון שנזכה כולנו לגדל את בנינו לתורה ויראת שמים ולמידות טובות, ולרוות מהם רוב נחת לאורך שנים.

יום שבת, 12 באוגוסט 2017

קלקול השורה

בחז"ל נאמר שגם אהבה וגם שנאה "מקלקלים את השורה", כלומר שהם גורמים לאדם לנהוג באופן יוצא דופן. התבוננות ביחס לראש הממשלה בנימין נתניהו משני צידי המתרס, ממחישים היטב את דברי חז"ל הללו. רבים ממתנגדיו של נתניהו פיתתו כלפיו איבה אישית, ונראה שהם רואים בו את התגלמות הרוע שבעולם. מנגד תומכיו של נתניהו מגלים כלפיו הערכה והערצה, ונדמה שהם אינם מסוגלים להבחין בחסרונותיו ובמגבלותיו. היות ואינני רואה את עצמי לא משונאיו ולא מאוהביו, אני מבקש להציג את נקודת הראות שלי.

נתניהו בכנס התמיכה בו
צילום: JACK GUEZ/אי־אף־פי
נתניהו מציג את מדינת ישראל תחת מנהיגותו במצב כלכלי ביטחוני ומדיני מזהיר, ויתכן שבמידה רבה הצדק אתו. בשל כך, הוא תולה את כל ההתנגדות כלפיו בשמאל ובתקשורת, שלדבריו רודפים אותו ומעלילים עליו עלילות שווא, רק בכדי להביא להחלפת השלטון בישראל.

בתמונת המציאות שמציג נתניהו, חסרות לי שתי נקודות חשובות:
  1. למיטב זיכרוני, נתניהו איננו מתייחס לשסעים החברתיים העמוקים בחברה הישראלית, הקיטוב בין קבוצות שונות בחברה הישראלית הוא חריף מאוד, וגילויי השנאה מימין לשמאל אינם פחותים מאותם גילויים משמאל לימין והדבר נכון על קבוצות נוספות בחברה הישראלית, כדוגמת חרדים, מתנחלים, ערבים, אתיופים ועוד.
  2. העוינות כלפי נתניהו איננה רק נחלת אנשי שמאל ותקשורת, ניתן למצוא חוסר נחת כלפיו בקרב אנשים רבים וטובים בחברה הישראלית שאינם נכללים בשתי הקטגוריות הללו.

נתניהו הוא ללא ספק הפוליטיקאי המשופשף ביותר בפוליטיקה הישראלית, הוא מתכנן הרבה צעדים קדימה כשיריביו מבית ומחוץ אינם מצליחים להבין את צעדיו עד שהם מגלים פעם אחר פעם את תבוסתם. הוא מצליח להשתמש בעוינות כלפיו באופן גאוני, על מנת ללכד סביבו את תומכיו בכל זמן ובכל מצב.
האם מעבר לכלכלה, לביטחון ולמדיניות החוץ, אין מחובתו של מנהיג לדאוג גם ללכידות החברתית של העם והמדינה?
האם בכל התחומים הוא יודע לנהל את הדברים באופן המוצלח ביותר, ורק בתחום של הלכידות החברתית אין לו ברירה חוץ מללבות את האש בהוספת שמן למדורה?

נדמה שנתניהו איננו מנסה כלל להבין את שורשי השנאה והעוינות כלפיו, הוא איננו שואל את עצמו מדוע העוינות כלפיו באופן אישי היא כה חריפה, הוא מסתפק בטענה שאלו הם אנשי שמאל שמאמינים בדרך שונה או סתם אנשים שמקנאים בהצלחתו. הוא איננו מנסה להבין את דאגותיהם וחששותיהם, הוא איננו דואג להפחית את שנאתם את עוינותם ואת פחדיהם ממנו ומדרכו, מבחינתו הדבר רק משרת אותו וככל הנראה הוא גם צודק.

אינני חושב שהבעיה שלנו עם נתניהו נוגעת לעבירות פליליות כאלו ואחרות, גם אם יש ממש בחשדות ובחקירות כנגדו, הרי לצערנו ידענו עוד ראשי ממשלות עם חשדות וחקירות בחשדות כאלו או אפילו חמורים יותר. אין בכוונתי להמעיט מחשיבות הנושא, אבל נדמה שאלו התובעים את התפטרותו בשל כך בסך הכל מצאו עילה למה שהם רוצים מסיבות אחרות לחלוטין.

לדעתי, עלינו לדרוש מראש הממשלה דבר אחד בלבד, ליטול על עצמו את התפקיד החשוב ביותר, לדאוג ללכידות החברתית במדינה ובעם שהוא מופקד עליהם. עליו להצטרף למהלך שמוביל נשיא המדינה ראובן ריבלין של חיזוק המכנה המשותף בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. עליו לזכור שהוא איננו ראש הממשלה של אנשי הימין בלבד, הוא ראש הממשלה של כל אזרחי ישראל. גם אם הוא נרדף לדעתו על לא עוול בכפו, הפתרון איננו נמצא בהרחבת שיח השנאה, שגם בלעדיו הגיע לממדים מדאיגים מאוד.

יום רביעי, 2 באוגוסט 2017

הפחד מוצדק

אתמול צפיתי בסרטונים של אנשי "הפלס" על "החרדים החדשים" (סרטון 1 וסרטון 2), המבקשים לשנות את הקהילה החרדית במגוון תחומים. ביציאה לעולם העבודה, בגיוס לצה"ל, בלימודים אקדמיים, בהיכרות עם הציבור הכללי, בלימודי ליב"ה, בהקמת ישיבות תיכוניות, בסיוע לעגונות, בתמיכה בנפגעי אלימות במשפחה או פגיעות מיניות, בלימוד תורה לנשים, בתכניות לימוד חדשות בבתי הספר ועוד כהנה וכהנה.

בסרטונים הוצגה רשימה של עשרות אנשים חרדים שיש להתרחק ולהתבדל מהם, והם לוו בקטעי וידאו שבהם השמיעו האנשים הללו את הדברים בקולם שלהם.

אני עצמי רואה חשיבות רבה בכל המהלכים הללו, אני סבור שבלעדיהם החברה החרדית היתה כבר כיום במקום לא טוב מבחינות רבות, ואני חושש שהמצב רק ילך ויחמיר ועלול לגרום להתפרקותה של הקהילה החרדית.

יחד עם זאת, אני מבין מאוד את נקודת הראות של אלו הסבורים שמה שהיה הוא שיהיה, ושהקהילה החרדית צריכה לשמר בכל כוחה את מה שהיה עד כה. מבחינתם, כל האנשים הללו הם למעשה מהדורה נוספת של מתייוונים, צדוקים, קראים, משכילים, רפורמים, ציונים, ציונים דתיים, ועוד כהנה וכהנה קבוצות שבנרטיב שלהם ביקשו לשנות את אורח החיים היהודי, שמבחינתם לא השתנה מימות משה רבינו עד היום.

אני יכול לכתוב אינספור מאמרים למה המציאות שהם מדברים עליה איננה אפשרית, מדוע הנרטיב ההיסטורי שלהם איננו מדויק בלשון המעטה. אני יכול גם להביא דוגמאות שונות למהלכי שינוי שהצילו את היהדות במשך הדורות, ולהרחיב מדוע המהלכים המדוברים כעת יש בהם לענ"ד יותר הצלה מסכנה. אבל בכל אלו, אין את היכולת לבטל את החששות שלהם.

האם אין חשש אמתי שהמהלכים הללו יגרמו גם להרבה אנשים לחולשה באמונתם ובאורח חייהם מבחינה דתית? האם אנחנו יכולים לקבוע בוודאות שביציאה לעבודה, בגיוס לצה"ל, בלימודים אקדמיים, במפגש עם החברה הכללית ובצעדים נוספים אין חשש לעתיד החרדיות בנקודות מהותיות?

לפני כמה שנים קראתי את ספרו של הרב חיים אמסלם "בשם התבונה" (בעריכת ארי איתן) והדבר העיקרי שהפריע לי בספר היה ההתעלמות והזלזול בטענות שכנגד, שיש סכנה רוחנית לנער חרדי שמתגייס לצה"ל, שיש לנו אתגרים קשים בלימודים אקדמיים ועוד כהנה וכהנה.

צדקת הדרך שלנו, תלויה לדעתי ביחס רציני מאוד למתנגדים שלנו לטענותיהם ולחששותיהם.

יום שלישי, 25 ביולי 2017

לימוד גמרא כפתרון סודוקו

ביומיים האחרונים השתתפתי בכנס של המחוז החרדי במשרד החינוך, שבו עסקו עשרות מנהלי מוסדות חרדים לבנים בגילאי תיכון (ישיבות תיכוניות לצד מסגרות לנוער נושר) בשאלה "כיצד להאהיב על התלמידים את לימודי הגמרא?".

הנושא הזה כבר מוכר עשרות שנים בעולם החינוך של הציונות הדתית, שהביא תמיד כדוגמה את החינוך החרדי שבו לא נזקקו לשאלה זו. בעולם החרדי התגאו לא פעם בכך שעשרות אלפי נערים הוגים בגמרא בשקידה, בסגנון הלימוד הישיבתי ללא צורך בשום דבר חדש.

האם באמת כל הנערים בישיבות החרדיות לומדים גמרא בחשק רב? גם אם התשובה איננה חיובית באופן מלא, ברור שבעולם הישיבות החרדי ישנם רבבות שאכן הוגים בגמרא בהתמדה רבה לאורך שנים ארוכות. מהו הסוד שבדבר?

אינני חושב שניתן להשיב על השאלה הזו בתשובה אחת קצרה, אולם באופן כללי נדמה לי שאת התשובה צריך לחפש בשני מישורים: בלימוד העיון ובלימוד הבקיאות, מה שמוכר בלשון התלמוד כ"סיני" ו"עוקר הרים".

חוויית הבקיאות בגמרא היא חוויה של צבירת ידע רחב, שניתן לענ"ד למצוא אותה כמעט בכל תחום דעת או ידע. אנשים המגלים עניין בנושא מסוים, מקדישים זמן רב ומאמץ לאגור ידע רב ככל האפשר.

את חוויית לימוד העיון נדמה לי שניתן לדמות בעיקר לתחום האתגרים האינטלקטואלים כמו חידות היגיון, תשבצים, חידוני ידע, תרגילים מתמטיים וכיו"ב. הסוגיות התלמודיות מספקות אינספור אתגרים מסוג זה בכל הרמות, מהקל ביותר עד הכבד ביותר. כך בנויות הסוגיות בגמרא עצמה, וככל שמתרחבים למפרשי הש"ס הראשונים והאחרונים הדברים מתרחבים עד אינסוף.

במהלך הדורות היו סגנונות לימוד שונים של הגמרא, אולם נראה ששיטת הלימוד הליטאית ובעיקר הלמדנות מבית מדרשו של הגר"ח סולוביצ'יק מבריסק, זכתה להצלחה הגדולה ביותר בדורות האחרונים. מחד היא מאפשרת את החוויה הזו גם ללומד שנכנס רק עכשיו בשערי בית המדרש, ומאידך היא יכולה להגיע לרמת מורכבות גבוהה המתאפשרת רק ללומדים בעלי ידע רחב ותרגול של שנים רבות בלמדנות.

את יחסי הכוחות הפנימיים של הקהילה החרדית לגווניה, לא ניתן לדעתי להבין בלי הנקודה הזו. היתרון של הליטאים על פני החסידים והספרדים, ראשיתו בהזדקקות של כולם לשיטת הלימוד הליטאית בכדי למשוך את בני הנוער ללימוד גמרא מבוקר עד ליל. גם הגר"ע יוסף זצ"ל שלא אהב את שיטת הלימוד הזו, שלח את בניו ונכדיו לישיבות העילית הליטאיות.

הבעיה הגדולה בשיטת הלימוד הזו, היא בכך שהיא ערטילאית ומופשטת ואין לה חיבור לעולם המעשה, בדיוק כדרכן של חידות היגיון ותשבצים. מרחב ההתפתחות העיקרי שלה הוא דווקא במסכתות מסדרי נשים ונזיקין, שאינם רלוונטיים לחיי היומיום בוודאי לא של נער.

כל הניסיונות לקרב את הלימוד לנוער באמצעות גמרות נגישות כמו שוטנשטיין ושטיינזלץ, או באמצעות המחשות ומצגות, או בלימוד סוגיות רלוונטיות לחיי היומיום, יכולים בהחלט לעזור לנערים להתגבר על קשיים בלימוד הגמרא כמו השפה הארמית, המבנה המסובך של הסוגיות וחוסר הרלוונטיות. אבל אז משמעות הדבר לוותר על סוד המשיכה המרכזי של הגמרא, והדבר דומה לספר חידות שנבחרו בו חידות קלות ושתשובותיו נמצאות בסוף הספר.

ניתן להדגים זאת באופן פשוט לתשבצי סודוקו, ניתן מצד אחד למצוא מומחים שישקיעו את מרב ומיטב זמנם לפתרון תשבצים קשים, ומצד שני ניתן לתת למתחילים תשבצים קלים מאוד, אבל לא נראה שניתן לגרום למישהו להתאהב בפתרון תשבצים קלים.

יום ראשון, 23 ביולי 2017

דברו חכמים לשון הבאי

ביום שישי האחרון פורסם מכתבם של רבותינו שבדרום, בו הם פונים להורים לנערים המסיימים כעת את לימודיהם בתלמוד תורה, בקריאה לשלוח את ילדיהם אך ורק למוסדות המלמדים לימודי קודש בלבד לאורך כל היום. במכתב המנוסח בלשון חכמים מרפא, מובעת התנגדות לכל מוסד חינוכי המשלב בתכניו לימודים שאינם לימודי קודש, ואני מבקש לדון בדבריהם כתלמיד הדן לפני רבותיו. ניתן למצוא בדברי הרבנים שלוש נקודות מרכזיות:
  1. זו דעת רבותינו שבדור זה ובדור שלפניו, שכל נער צריך ללמוד לימודי קודש בלבד.
  2. גם אם לא יוכל כל ימיו להישאר באוהלה של תורה, דיה לצרה בשעתה.
  3. הניסיון מלמד שרק מי שגדל בנערותו במוסדות על טהרת לימודי קודש, הקים בגדלותו בית על אדני התורה והיראה.
בנוגע לדעת רבותינו, חשוב לציין שבמהלך הדורות הוקמו לנערים שונים מסגרות חינוכיות שכללו לימודי מקצוע בתמיכתם של גדולי הדורות זיכרונם לברכה, כך נעשה בפרשבורג בהדרכת ה"חתם סופר", בגרובין תחת הנהגת ה"סבא מקלם", בירושלים תחת חסותו של המהרי"ל דיסקין, ואף בדור האחרון ישנה עדות ממקורבו של ה"קהילות יעקב" שהביע צערו על כך שלא הוקמו ישיבות מקצועיות לנוער הנצרך לכך.

הטענה שאין לדאוג בגיל הנעורים לפרנסתם העתידית, נראה שיש לדון בדברים לכאן ולכאן, אבל נדמה שאכן אין די בסיבה זו לשנות את הנוהג הקיים.

באשר לניסיון, בוודאי לא נסתר מידיעת הרבנים שישנם מאות או אלפי בני תורה ובכללם תלמידי חכמים גדולים מרביצי תורה ויושבי על מדין, שלמדו בנערותם בישיבות תיכוניות והמשיכו לאחר מכן בישיבות גדולות. אולם ככל הנראה כוונתם שדבר זה איננו שכיח כל כך, ויש לחשוש שמא ילכו הנערים בדרך אחרת. את ההכללה שבמכתב יש אפוא לפרש כדרך ששנינו "דברו חכמים לשון הבאי" (תמיד כט,א).

העיקר החסר מן הספר במכתב זה, הוא התייחסות לחשש הגדול של הורים רבים וטובים שבניהם ינשרו מלימודיהם כבר במהלך תקופת לימודיהם ב"ישיבה קטנה", ולצערנו הרב הניסיון מלמד שבכל שנה נפלטים אלפי נערים יקרים מאוהלה של תורה ובמקרים רבים הם אבודים משני העולמות. זוהי ככל הנראה הסיבה העיקרית שהביאה בשנים האחרונות לפתיחת מוסדות חינוך המבקשים למצוא מענה לנערים אלו בשילוב קודש וחול. ניתן כמובן לטעון שניתן לפתור את הבעיה בדרכים אחרות, או שפתיחת מוסדות מסוג זה לא תפתור את הבעיה, אבל ההתעלמות מעובדות אלו אומרת דרשני.

נראה שהחשש העיקרי מפתיחת מוסדות המשלבים קודש וחול, הוא שמא מוסדות אלו יגרמו גם לנערים שעשויים בעזרת ה' להיות גדולי תורה, להעדיף את המוסדות האלו על פני ישיבות קטנות על טהרת הקודש, ובכך אנו עלולים להפסיד חלילה וחס תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה. זהו בוודאי חשש גדול שראוי לתת עליו את הדעת, ומן הראוי לטכס עצה כיצד לעודד כל נער שביכולתו לגדול בתורה לעשות זאת באופן הטוב ביותר.

יום שני, 17 ביולי 2017

בין בית שמאי ובית הלל לצדוקים ופרושים

בספרות חז"ל אנו מוצאים עדויות רבות לשתי מחלוקות גדולות בעם ישראל בימי סוף ימי בית שני ותקופת התנאים, אולם היחס אל שתי המחלוקות שונה לחלוטין. 

המחלוקת האחת היא של הצדוקים והפרושים, כשהמחלוקת נוגעת לעניינים רבים אבל שורשה העיקרי הוא היחס לתורה שבכתב ותורה שבעל פה. הפרושים מעניקים לחכמים את הסמכות המרכזית לפרש את התורה בשלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, ואילו הצדוקים נצמדים הרבה יותר לפשוטו של מקרא ואינם מקבלים את הפרשנות שבאה בקבלה.

המחלוקת השנייה היא של בית שמאי ובית הלל, כשמדובר במחלוקות רבות בכל תחומי ההלכה. קשה כמדומני לתת כלל מרכזי במחלוקות הללו, מעבר לעובדה שבדרך כלל בית שמאי מחמירים ובית הלל מקלים.

היחס לצדוקים מצד הפרושים הוא יחס של שלילה מוחלטת, הם נתפסים ככאלו שהוציאו את עצמם מכלל ישראל ואין לנו שום שיג ושיח אתם. היחס לבית שמאי מצד בית הלל הוא יחס של כבוד הדדי לצד מחלוקת מרה, כשניתן למצוא בחז"ל גם עדויות למאבקים מרים סביב הכרעות הלכתיות שונות וגם עדויות לקרבה ואהבה בין שני הפלגים.

ההבדל העצום בין שתי המחלוקות הללו, הוא תולדה של הקביעה מי הוציא את עצמו מן הכלל ומי נשאר בתוך הבית ומקיים ויכוח חריף, שגם אם עמדתו מוטעית ושגויה לחלוטין עדיין הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו.

צילום: פלאש 90
גם כיום יש בעם היהודי מחלוקות רבות חריפות וקשות, וגם אותן ניתן לאפיין באופן הזה, אלא שפעמים רבות מה שנתפס אצל צד אחד כמחלוקת בית הלל ובית שמאי נתפס בצד השני כמחלוקת פרושים וצדוקים.

בקרב החוגים החרדיים רווח יותר יחס של צדוקים ופרושים כלפי כל מי שדעתו חורגת משלהם במידה כזו או אחרת, בוודאי שזהו היחס לחילונים לרפורמים ולקונסרבטיבים, אבל גם לציונות הדתית ולעתים אפילו לקבוצה חרדית אחרת ניתן לזהות פעמים רבות יחס כאל מי שיצא מגבולות הלגיטימיות.

בקרב הציונות הדתית הדברים מורכבים יותר, וכמדומני שהוויכוחים הפנימיים בתוכה הם בעיקר סביב השאלות הללו מי יצא מן הכלל ומגבולות הלגיטימיות ומי לא.

מהצד החילוני (וככל הנראה גם הרפורמי והקונסרבטיבי) נראה שמבקשים להתייחס לכל המחלוקות בעולם היהודי כאל מחלוקות בית הלל ובית שמאי, ללא הכרה בכך שישנן עמדות בלתי אפשריות בתוך העולם יהודי שיגרמו למחזיקים בהן להוציא את עצמם מן הכלל.

באופן אישי אינני חש בנוח עם הגישה הרווחת בקהילה החרדית, אבל אני סבור שהיא עדיפה על הגישה ההפוכה שאין לה שום גבול. הדרך הקשה ביותר היא כמובן זו המבדילה בין מחלוקות שונות וקובעת לאיזו קבוצה מתייחסים כאל בית שמאי ואיזו קבוצה מתייחסים כאל צדוקים.

מה אתכם?

יום שני, 10 ביולי 2017

הר כגיגית

לרגל שמחה משפחתית, שבתתי בשבת האחרונה עם רעייתי בעיר בני ברק, ואני מבקש לשתף אתכם בתחושותיי ומחשבותיי משבת זו. 
התארחנו בבית משפחה של ידידים חסידי גור, שם אכלנו בליל שבת ובסעודה שלישית, ואת סעודת הבוקר עם "שבע ברכות" סעדנו עם בני משפחתי. 
בליל שבת ובשבת בבוקר התפללתי בישיבת פוניבז' (באוהל קדושים), בה למדתי לפני למעלה מ-20 שנה. בשבת אחר הצהריים למדתי והתפללתי מנחה באחד מבתי הכנסת "חניכי הישיבות" הפזורים בעיר.
התפילות בישיבה וההליכה ברחובות הסמוכים לישיבה, החזירו אותי למעלה מעשרים שנה אחורה. 
למרות היעדרותם של ראשי הישיבה הגרא"מ שך והגר"ד פוברסקי זצ"ל שהסתלקו מאז לבית עולמם וכניסתם של רבנים חדשים כמו הגר"ד לוי והגרח"פ ברמן שליט"א, ולמרות שהתפילות התקיימו ב"אוהל קדושים" ולא בבית המדרש הגדול (בשל המחלוקת הגדולה בישיבה), הייתה לי תחושה שהזמן עמד מלכת. תלמידי הישיבה בהווה נדמו לי בדיוק כפי שנראינו אני וחבריי בתקופת לימודיי, ארונות הספרים גם הם נראים בדיוק אותו דבר, וגם המבנים והריהוט כולו לא עברו ככל הנראה שינויים גדולים מאותם ימים (אם כי ראיתי שלחדרי בפנימיה נוסף מזגן).
סדרי התפילה, המנגינה, הקצב, הכיבודים, אמירת קדיש דרבנן ע"י ראש הישיבה הגרב"ד (ר' בערל) פוברסקי שליט"א, אמירת "גוט שאבעס" לראשי הישיבה לאחר התפילה, ואפילו עמידתו והליכתו של המתמיד המופלא הרב חיים ברמן שליט"א והקדיש יתום שלו לאחר עלינו לשבח, נותרו באותו מקום ובאותה צורה כפי שהיה.
בתי המדרש הרבים שבסביבה שבהם למדתי במהלך השנים, כולל חזון איש, כולל הלפרין, אוהל יעקב, יוצאי חברון, נראו גם הם באותו מצב כמו שזכרתי אותם.
תחושת הזמן שעמד מלכת, הביאה אותי להרהר במאפייניה של העיר הזו שבה שהיתי חמש שנים נפלאות ומשמעותיות בחיי. מה יש בה בעיר הזו יותר מערים אחרות?
תורה - הייתי בימי חיי במקומות שונים והכרתי תלמידי חכמים רבים, אולם נדמה לי שהעיר בני ברק זכאית בצדק לכינוי "עיר התורה". האווירה בה ספוגה אהבת תורה במובן הפשוט ביותר, ניתן להסתובב ברחובה של עיר ולמצוא אנשים נלחמים במלחמתה של תורה, וכמובן שבכל צעד ושעל ניתן להיכנס לכל בית כנסת ובית מדרש ולמצוא אנשים בכל הגילאים עוסקים בתורה.
הסתפקות במועט - למרות שיש בבני ברק אנשים ממעמדות שונים, נראה לי שניתן לחוש בכל מקום את הפשטות והצניעות. האנשים, הלבוש, הבתים והריהוט, משדרים בעיניי שביעות רצון מהפשטות ללא גינונים מיותרים.
אם יש בעיר מעלות כה גדולות, מה קשה לי בבני ברק?
בועה - התחושה השוררת בבני ברק היא שכל העולם נמצא כאן, וכל מה שמחוצה לה איננו אלא הבל הבלים. זהו בוודאי היחס לכל דבר שאיננו מעולמה של תורה, אבל כמדומני שהדבר נכון גם כלפי יהודים שומרי תורה אחרים ואפילו לתלמידי חכמים ובתי מדרש במקומות אחרים. אני מלא הערכה וכבוד לכל מי שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, אבל באופן אישי אני מתקשה למצוא אתו שפה משותפת.
מה בכל זאת השתנה בבני ברק?
שמתי לב שנבנו בה הרבה בנייני דירות חדשים, שככל הנראה החליפו מבנים ישנים. אולם הדבר הבולט ביותר אלו אלפי קופות צדקה בכל פינה, בתחנות האוטובוסים, במעברי החציה, על הגדרות, על עמודים ועוד כהנה וכהנה, וכמובן תמונתו של הגר"ח קנייבסקי כמעט על כולן.

איך נראית בני ברק שלכם/ן? מעניין אותי לדעת אם היא דומה לשלי או שונה לחלוטין.

יום שני, 3 ביולי 2017

עולם בנוי חרב ובנוי


היום ט' תמוז הוא יום פטירתו של האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל מצאנז-קלויזנבורג, ואני מבקש להציג כמה מחשבות אודותיו ואודות שלושה מנהיגים נוספים של היהדות החרדית שזכיתי לחיות בתקופתם.

הנביא יחזקאל (בפרק יד) מציין כמה פעמים שלוש דמויות היסטוריות את נח דניאל ואיוב, וחז"ל במדרש תנחומא (פרק ו סימן ה) פירשו את הקשר ביניהם כך:
אלה תולדות נח נח וגו' את האלוהים התהלך נח, ג"פ בפסוק למה? זה אחד משלושה שראו ג' עולמות: נח, ודניאל, ואיוב. 
נח ראה עולם ביישובו וראהו בחורבנו וחזר וראהו ביישובו. 
דניאל ראה בנין בית ראשון וראהו חרב וחזר וראהו בנוי בבניין בית שני. 
איוב ראה בנין ביתו וחורבנו וחזר וראה ביישובו. נראה שהנקודה שבאו ללמדנו כאן היא שאדם שראה עולם בנוי ולאחריו חורבן, עשוי להיות בעל מוטיבציה גדולה לבנות את העולם מחדש, שכן הוא זוכר את התקופה שקדמה לחורבן.

זכיתי לגדול בדור שבו פעלו בקהילה החרדית ארבעה מנהיגים גדולים: הגרא"מ שך זצ"ל, האדמו"ר הגרמ"מ מליובאוויטש זצ"ל, האדמו"ר הגרי"י מצאנז, והראשון לציון הגר"ע יוסף זצ"ל.

המכנה המשותף לארבעתם הוא בעיניי שהם עסקו עד זקנה ושיבה בהקמת מפעלים גדולים ועצומים, הגרא"מ שך מסר נפשו על התפתחות והתבססות עולם התורה בישראל, האדמו"ר מליובאוויטש על מפעל השלוחים חובק עולם, האדמו"ר מצאנז על חסידות צאנז ומפעל הש"ס והגר"ע יוסף על מפעלו ההלכתי האדיר ועל היהדות הספרדית.

כוחם של ארבעת הגדולים הללו היה טמון להבנתי ברצונם להחזיר עטרה ליושנה, בין אם מדובר בעולם התורה הליטאי או עולם החסידות שחרב בשואה, ובין אם מדובר בעולם היהודי שנרדף תחת העול הקומוניסיטי או יהדות המזרח וצפון אפריקה שעלתה לישראל ואיבדה את מטענה הרוחני.

בדור שלפני כן אפשר כמדומני להכניס בקטגוריה זו את הגרי"ש כהנמן מייסד ישיבת פוניבז' ואת האדמו"ר ה"בית ישראל" מגור.
אני מתקשה לראות בדורנו מנהיג בסדר גודל כזה.

יום ראשון, 2 ביולי 2017

מתווה הכותל ו"דעת תורה"

אחד המאפיינים המוכרים של הקהילה החרדית בכלל ושל הנציגות החרדית בפרט, הוא ההסתמכות על "דעת תורה" בכל דבר ועניין.

בתוך הקהילה החרדית עצמה ניתן להבנתי לאפיין שתי גישות שונות בנוגע לעיקרון שעליו מבוסס עניין זה.

על פי גישה אחת "דעת תורה" היא מעין נבואה או רוח הקודש שזוכים לה גדולי התורה, ועל כן יש לציית להוראותיהם שניתנות בסיעתא דשמיא מיוחדת ואין להרהר ולערער אחר דבריהם. על פי גישה זו, לא ניתן לפקפק במידע שהיה לפני אותו גדול בתורה בנושא הנידון בשעת קביעת עמדתו, אין להטיל ספק בכושרו הפיזי והקוגניטיבי של הגדול בתורה, ואין לערער על אמינותם והתמצאותם של הסובבים אותו, שהרי הוראותיו אינן מבוססות ידע הבנה ושיקול דעת אלא כוח רוחני השורה על גדולי התורה.

על פי הגישה השנייה "דעת תורה" היא עמדה שניתנת על ידי גדול בתורה באמצעות בירור העובדות לאשורן ושיקול דעת מעמיק של הסוגיה על צדדיה השונים. כמובן שעל פי גישה זו, יש לדון תמיד האם הובאו לפני אותו גדול בתורה כל הפרטים הרלוונטיים, האם הוא נמצא במצב פיזי וקוגניטיבי שמאפשר לו להבין את הסוגיה כראוי ולקבל את ההכרעה הנדרשת, והאם אלו שמציגים לפניו את העובדות מבינים היטב את המציאות והאם הם אמינים שהם מציגים את העובדות לאשורן.

כמובן שעבור המנהיגות הרבנית והפוליטית מועדפת הגישה הראשונה, המונעת טענות ומענות בכל פעם שנטען דבר בשם "דעת תורה", אם כי גם בגישה השנייה מקובל לטעון שיש לסמוך על הגדול בתורה עצמו שהוא בירר את הדברים לאשורם, שהוא מכיר בעצמו שיש לו את היכולת ללמוד את הושא ולהכריע בו, ושהוא סומך על האנשים שהביאו לפניו את המידע.

הכותל המערבי (צילום: יונתן זינדל - פלאש 90)
בפרשת "מתווה הכותל" ניתנה לפני שנה וחצי הוראת גדולי התורה לנציגות החרדית שלא לאיים במשבר קואליציוני בשל המתווה, אולם מאוחר יותר השתנתה ההוראה והוחלט למנוע את המתווה בכל מחיר, מה שהוביל בשבוע שעבר להחלטת ממשלה על הקפאת המתווה. התפתחות זו, שומטת את הקרקע מתחת הגישה הראשונה, שכן היא מלמדת ש"דעת תורה" עשויה להשתנות בעקבות מידע חדש או התפתחויות שונות. ואכן אחד מאנשי הפרסום ויחסי הציבור החרדים המעורים בפרשה כתב כך "מי שסבור שרבנים מחליטים על סמך רוח הקודש או משהו כזה יכול לתהות למה רבנים משנים את דעתם,אבל זה לא עובד כך אלא "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" מציבים בפניהם את השיקולים השונים והם מכריעים לכאן או לשם.".

זוהי בעיניי אמירה חשוב מאוד, שכן היא מבהירה וממחישה לנו את החשיבות הרבה לדאוג שהאנשים המביאים את המידע לגדולי התורה לצורך הכרעה יהיו אנשים בעלי הבנה רחבה ובעלי אמינות גבוהה, ושגדולי התורה יהיו במצב המאפשר להם להפעיל את שיקול הדעת המיטבי בסוגיה.



יום שני, 26 ביוני 2017

האם ייפרדו דרכנו?

כמדומני שכבר למעלה מעשור מדובר במקומות שונים על "חרדיות חדשה". דומני שהדיבור בנושא החל מחוץ לעולם החרדי בקרב חוקרים, אנשי מדיניות, ואנשי תקשורת, ועם הזמן הוא חלחל גם לתוך הקהילה החרדית עצמה. 

הגידול החד בשנים הללו בשיעור החרדים באקדמיה, בעולם העבודה הכללי, בצה"ל, בתקשורת, באינטרנט ובעוד מקומות נוספים, הביא לקונפליקטים רבים בתוך הקהילה החרדית בין הכוחות השמרניים לדור הצעיר שמצא את עצמו מסיבות שונות מחפש דרך בין העולמות השונים, של הקהילה החרדית מחד והחברה הישראלית מאידך. הפילוג בעולם הליטאי בתקופה שלאחר מנהיגותו של הגרא"מ שך זצ"ל, גרמה גם היא להעלאת הנושאים הללו לסדר היום הציבורי.

השאלה המרכזית היא: האם מדובר בהתגוונות פנימית בתוך הציבור החרדי (דבריי כאן עוסקים בעיקר בציבור הליטאי), או שבסופו של דבר הקהילה החרדית תתפלג לקהילה חרדית שמרנית ולקהילה חרדית חדשה? כמובן שבין שתי האפשרויות ישנו מנעד רחב ולא מדובר בשאלה בינרית עם תשובות של שחור / לבן, אבל השאלה היא לאן הרוח נושבת.

תנועת "טוב" מבית פא"י שהתמודדה בבחירות 2008 ו-2013, הייתה ניסוי פוליטי ראשון ליצירת חרדיות חדשה, ויש הסבורים שכישלונה מלמד על כך שהאופציה המועדפת היא קהילה גדולה מגוונת.

לאורך כל השנים חיה בקהילה החרדית קבוצה קטנה מודרנית, ששלחה את בניה לישיבות התיכוניות "הישוב החדש" ו"מערבא" ולאחר מכן לישיבות הגדולות "חברון" "עטרת ישראל" ו"אתרי", כדוגמת עו"ד יעקב וינרוט וחבריו. הקבוצה הזו הצליחה להיות חלק מהקהילה החרדית, ולקבל יחס של כבוד מעולם הישיבות עם ריחוק מסוים. בעיני רבים זו הוכחה שניתן לחיות כקהילה גדולה מגוונת ואין צורך בפיצול.

באופן אישי, העדפתי שנים רבות את האפשרות של קהילה גדולה מגוונת, אבל בשמנים האחרונות אני סבור שהיא הופכת לבעלת סיכויים נמוכים מאוד וחובה לדאוג לאלטרנטיבה בלית ברירה.

כפי שאני רואה את הדברים, "הזרם המרכזי" החרדי (ליטאי) מעוניין לזכות בקולותיהם של "החרדים החדשים" אבל הוא מוכן (לא ברור אם מרצון או מאונס) לעשות לשם כך מעט מאוד. הבעיה הגדולה ביותר היא כמובן במוסדות החינוך, כש"החרדים החדשים" גם אינם רצויים במוסדות של "הזרם המרכזי" ובוודאי שאין שום משקל לרצונות של ציבור זה מבחינה חינוכית ולימודית.

הטענה המרכזית כנגד המהלך של קהילה חדשה היא שלציבור זה אין מנהיגות בעלת שיעור קומה תורני, וממילא היא תתאפיין ברמה נמוכה בתורה ויראת שמיים, בדומה לאופן שבו התייחסו תמיד בקהילה החרדית לציונות-הדתית. זוהי בהחלט טענה כבידת משקל, אלא שלדעתי המציאות הנוכחית היא של "אין ברירה" ובמהלכים נכונים ניתן למצוא מענה לצורך זה.

יום שישי, 23 ביוני 2017

מורים תלמידים ובית הכנסת

בעקבות התבוננות בשנים האחרונות על מוסדות חינוך רבים, בקבוצות אוכלוסיה שונות ובכל הגילאים, אני מבקש להתעכב על חלוקה חשובה מאוד בעיניי בין שני סוגי מוסדות. בין מוסדות שהמורים והתלמידים רואים את עצמם בעלי זהות חברתית זהה, ובין מוסדות שהמורים והתלמידים רואים את עצמם בעלי זהות חברתית שונה. על פי המנהג שבו כל קהילה מתפללת בבית כנסת משלה, אני מגדיר את ההבדל בין מורים ותלמידים המתפללים באותו בית כנסת לכאלו המתפללים בבתי כנסת שונים.

את התופעה של צוות ותלמידים מקהילות שונות ניתן למצוא באופנים שונים, בבתי ספר המיועדים לעולים והצוות כולו ישראלי, ישיבה המיועדת לציונות דתית והרבנים כולם חרדים, ישיבה חרדית ספרדית עם צוות אשכנזי, מוסד לבעלי תשובה שהצוות כולו דתי מלידה, מוסד לילדי פריפריה שהצוות כולו עירוני ועוד דוגמאות רבות.

במוסדות אלו, אנשי הצוות לא יעלו על דעתם לשלוח את ילדיהם למוסד החינוכי שבו הם מלמדים. הם רואים את תלמידיהם ותלמידותיהם באופן שונה לחלוטין מהאופן שבו הם רואים את בניהם ובנותיהם. לעתים הם ינסו להעתיק את עולם המושגים והערכים שלהם לחניכיהם, למרות שהם גדלו בסביבה בעלת עולם מושגים וערכים שונה לחלוטין, ולעתים הם ימנעו מהנחלת עולם המושגים והערכים שלהם לתלמידיהם לא מתוך כבוד לעולמם של התלמידים, אלא מתוך תחושת התנשאות וחוסר אמון בפוטנציאל של התלמידים.

את התופעה הזו, אני מזהה באופן בולט מאוד בעולם הישיבות התיכוניות החרדיות. במרבית הישיבות הללו, צוות הר"מים לא יעלה בדעתו לשלוח את ילדיו לישיבה תיכונית והר"מים רואים בתפקידם אחת מהשתיים, או משרה בעלת יוקרה והכנסה במוסד שנועד להעניק לאוכלוסיה מסוימת (בדרך כלל חרדיות מודרנית או חוצניקית) את מבוקשה, או שליחות להציל יקר מזולל ולהעלות את תלמידיהם לדרך המלך בשונה מעולם הערכים של הוריהם. הגדיל לעשות אחד מראשי הישיבות הללו, שבראיון לעיתון "משפחה" לפני שנים רבות צוטט "אם ר"מ בישיבה שלי ירצה לשלוח את בנו לישיבה, אני אפטר אותו מתפקידו".

התופעה הזו נמשכת גם בשלב הישיבות הגדולות הפונות לבוגרי הישיבות התיכוניות, בהן הצוות רואה את תפקידו "להחזיר בתשובה" את התלמידים ולחנכם בדרך "התורה בטהרתה", כשהמבחן העתידי יהיה כמובן בדור הבא כשהבוגרים ישלחו את בניהם ל"ישיבות קטנות".

מה ההשלכות של המצב הנוכחי על התלמידים במוסדות הללו? האם לא הגיעה השעה לישיבות תיכוניות חרדיות שהצוות מאמין בהיותן מוסדות "לכתחילה"? האם יש סיכוי ל"ישיבות גדולות" עם ראשי ישיבות ור"מים שאינם רואים ב"ישיבות תיכוניות" דרך חינוכית שגויה?

יום שישי, 16 ביוני 2017

קהילה נולדת

בשבוע החולף התקיימו חמישה אירועים הקשורים לקהילה החרדית המתחדשת:
  1. הצגת הפרויקטים של מחזור ג' בתכנית מנדל לפיתוח מנהיגות בקהילה החרדית.
  2. כנס "קוראים לסדר - על חרדים, חברה ותקשורת מגזרית" במרכז נפגשים בירושלים.
  3. כנס "מנהיגות אזרחית בקהילה החרדית" במכון הישראלי לדמוקרטיה
  4. בימת צריך עיון: פאנל בנושא העיתונות החרדית בקרן תקווה.
  5. הצגת הפרויקטים של מחזור ה' בתכנית שלוחי ציבור, האוניברסיטה העברית.
באירועים הללו היו מעורבים גם חילוקי דעות חריפים, סביב שאלות של ייצוג נשים ומזרחיים. 
על תכניות מנדל נשמעה טענה ששיעור המשתתפים המזרחיים בהן נמוך מאוד, ובחריפות רבה יותר נשמעה אותה ביקורת כלפי הכנס של המכון הישראלי לדמוקרטיה שלא היה בו דובר חרדי מזרחי. 
הכנס על התקשורת החרדית עם פאנל של אנשי ונשי תקשורת חרדים אשכנזים ומזרחיים, התקיים כתגובה לכנס של קרן תקווה על העיתונות החרדית מפני שבפאנל שלו השתתפו בו רק גברים חרדים אשכנזים.

התגובה השכיחה שאני נתקל בה היא, "מה חדש בחרדיות המתחדשת אם יש בה מאבקי כוח וחילוקי דעות כמו בחרדיות הישנה?". אני סבור שטענה זו שגויה לחלוטין ואני מבקש להקדים לדבריי מאמר חז"ל.

"אמר רבי סימון: בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראֹת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות. מהם אומרים אל יִבָּרֵא, ומהם אומרים יִבָּרֵא, הדא הוא דכתיב: (תהלים פה, יא) חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. חסד אומר: יִבָּרֵא, שהוא גומל חסדים. ואמת אומר: אל יִבָּרֵא, שכולו שקרים. צדק אומר: יִבָּרֵא, שהוא עושה צדקות. שלום אומר: אל יִבָּרֵא, דכוליה קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב (דניאל ח, יב) וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה."
(בראשית רבה פרשה ח, ה)

למדנו מכאן שהאדם מטבעו הוא גם גומל חסדים ועושה צדקות וגם דובר שקרים וכולו קטטה, אין פירושו של דבר שאין מחובתו של אדם לדבוק באמת ולרדוף שלום, אבל חובה להכיר שלא תיתכן חברה אנושית בלי הדברים הללו.

לאור זאת, אני רואה דווקא בחילוקי הדעות והעימותים הללו סימן מובהק לכך שנוצרת כאן קהילה חדשה חיה ותוססת, שגורמת לאנשים ונשים להקדיש מכוחם וממרצם ולהביע את עמדתם.





יום רביעי, 14 ביוני 2017

שלוחי דרבנן או שלוחי דידן

הפאנל בכנס "קוראים לסדר"
בכנס "קוראים לסדר" שהתקיים השבוע על התקשורת החרדית, הגדיר אחד מאנשי התקשורת החרדים באופן תמציתי את השוני בין העיתונות המפלגתית החרדית כדוגמת "המודיע", "יתד נאמן", "המבשר" ו"הפלס", לבין אתרי האינטרנט החרדים כמו "כיכר השבת" ו"בחדרי חרדים".

העיתונות המפלגתית נועדה ללמד דעת את הציבור, להעביר לו את דעת המנהיגות הרבנית ואת נקודת הראות של הנציגות הפוליטית החרדית בסוגיות שונות. בשל כך, בעיתונות המפלגתית הנציגות החרדית תמיד צודקת, ויש רק לספר על פועלה ולשבח אותה על עמידתה על זכויות הקהילה החרדית ברוחניות ובגשמיות.

אתרי האינטרנט החרדים נועדו לשקף לציבור את הלכי הרוח בקהילה החרדית, הם עושים כמיטב יכולתם לקלוע לטעמם של הקוראים ולבטא את העמדה הרווחת בציבור, ביחס להתנהלות נציגי הציבור החרדים ובנוגע ליתר הסוגיות העומדות על סדר היום בחברה הישראלית בכלל ובקהילה החרדית בפרט. אין להם כוונה לחנך את הציבור, אלא להתאים את עצמם אליו.

בדומה לאמירה המפורסמת שהתקשורת הכללית מדווחת מה קרה והתקשורת החרדית מדווחת מה שהיה צריך לקרות, ניתן לומר אפוא שהאתרים החרדים מבטאים את מה שהציבור החרדי חושב בעוד שהעיתונות המפלגתית מבטאת את מה שהוא צריך לחשוב.

כמדומני שבתווך שבין העיתונות המפלגתית לאתרי האינטרנט, עומדים העיתונים הלא-מפלגתיים וערוצי הרדיו החרדיים. הם משלבים בין הרצון להוביל ולהשפיע על דעת הציבור בעניינים שונים, לבין הצורך להתאים את עצמם לדעה הרווחת בציבור, בעיקר בכדי להיות רווחיים ולהצדיק את קיומם הכלכלי

ההבדלים הללו, מתארים כמובן את התהליכים בקהילה החרדית במהלך השנים האחרונות. העיתונות החרדית המפלגתית ממשיכה מסורת של עשרות שנים, העורכים והכותבים בה הם ברובם הגדול בעלי ניסיון עשיר והשקפת עולם סדורה, וקהל הקוראים העיקרי הוא ככל הנראה מבוגר יחסית. אתרי האינטרנט החרדים הם חדשים ומתפתחים כל הזמן, אנשי התקשורת שמובילים אותם הם צעירים חרדים חרוצים ומוכשרים בעלי הבנה בפרסום ויחסי ציבור, שרובם חף ממשנה אידאולוגית סדורה ומדחף להשפעה ציבורית כזו או אחרת, וקהל הקוראים באתרים אלו הוא מן הסתם ברובו הגדול מהדור החרדי הצעיר. 

השינוי המתואר איננו נעלם מעיני המנהיגות הרבנית החרדית ומעיני הנציגות הפוליטית החרדית, בכנס הנזכר סיפרו חמשת הדוברים - כולם בעלי ניסיון רב במרחב הווירטואלי - שכל המנהיגות הרבנית והנציגות הפוליטית נמצאת כיום בקשר מתמיד עם העורכים והכותבים באתרי האינטרנט החרדים ובתקשורת הכללית. אחד המשתתפים בכנס, הגיע לעסוק בתחום זה בתור נציג ועדת רבנים שנועדה לפקח על הנכתב באתרים אלו.

השאלה הגדולה בעיניי היא: האם השינוי שהתחולל בתקשורת החרדית עתיד להתרחש גם במגרש הפוליטי? במשך עשרות שנים נבחרו נציגי המפלגות החרדיות בכנסת וברשויות המקומיות, על ידי המנגנונים המפלגתיים הפנימיים ובגיבוים של גדולי התורה. הציבור לא היה מעורב בבחירת נציגיו, ופעל על פי הכלל של "ועשית ככל אשר יורוך", כשהאמירה המקובלת בקהילה החרדית היא שלאדם חרדי יש זכות הצבעה ולא זכות בחירה.

הדעת נותנת, שלאחר שלדעת הציבור יש משקל בקביעת סדר היום הציבורי, הדבר יבוא לידי ביטוי גם במישור הפוליטי. אם נתבונן על מערכות הבחירות האחרונות לא נראה לי שנמצא רמז לשינוי, ואדרבה בבחירות לרשויות המקומיות היו פעמים שכלל לא התקיימו בחירות בבני ובמודיעין עילית והציבור לא השתמש גם בזכות ההצבעה, אולם עדיין קשה להסיק מכך שמה שהיה הוא שיהיה.

יש לציין שכבר לפני למעלה מעשור נערך סקר בעיתונות החרדית הלא-מפלגתית על האנשים שהציבור החרדי מעוניין לראות כמייצגיו בכנסת, כמובן שהיה מדובר בתרגיל תקשורתי בלבד תחת המוטו "אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור" (ברכות נה,א), אבל ההיענות הגדולה של הציבור מלמדת לדעתי על כך שהרעיון לשיתוף הציבור במהלך בחירת הנציגים מחלחל אט אט. יתירה מכך, באתרי האינטרנט החרדיים נערך בשנים האחרונות סקר אודות תלמידי החכמים שיתפסו בעמדת הנהגה ציבורית, וגם כאן נראה שהציבור בחלקו הגדול לא נרתע מלהשיב לסקר.

במידה ואכן יתחולל שינוי בתהליך בחירת נציגי המפלגות החרדיות, ניתן לשער שהדבר ישנה באופן משמעותי גם את צורת עבודתם ואת סדרי העדיפויות של הנושאים שהם עוסקים בהם.

יום ראשון, 11 ביוני 2017

בין יזם חברתי למנהיג אזרחי

אם נשאל אדם חרדי ברחוב "מיהו מנהיג בעיניך?", הוא יבחר מן הסתם בשמו של רב גדול בתורה או של אדמו"ר מסוים. אם נזכיר לו את שמם של פוליטיקאים ואנשי ציבור חרדים ונשאל "האם הם מנהיגים?", אני משער שתשובתו תהיה במרבית המקרים שלילית לחלוטין. עם כל הכבוד וההערכה בציבור החרדי לנציגיו בכנסת וברשויות המקומיות, הוא איננו רואה בהם מנהיגים. לאור זאת המונח "מנהיגות אזרחית חרדית" הוא לכאורה אוקסימורון, אם אנחנו מדברים מנקודת הראות החרדית, והוא רלוונטי רק לצופה מבחוץ, שבהחלט יכול לזהות בנציגות הפוליטית החרדית או בפעילים חברתיים חרדים מאפיינים של מנהיגות. השאלה שאני מבקש להציג היא: מהם הפרמטרים שלנו להגדיר פעיל חברתי או פעילה חברתית כלשהי בכינוי "מנהיג אזרחי"?

היזמות החברתית בקהילה החרדית, היא מאבני היסוד של הקהילה החרדית בישראל במשך עשרות שנים. אלפי מוסדות החינוך החרדים, ארגוני החסד והרווחה בתוך הקהילה החרדית ומחוצה לה, הגמ"חים הרבים, ועוד מגוון עצום של עמותות ארגונים ומוסדות בתחומים רבים - הם כולם פרי יוזמתם ומרצם של יזמים חברתיים מתוך הקהילה החרדית שזיהו צורך מסוים ופעלו למצוא לו מענה. מבחינה זו היזם החברתי החרדי שמתחיל את דרכו כיום איננו עושה שום דבר חדש; הוא הולך בדרך שהלכו בה אלפים רבים לפניו במשך כל שנות קיומה של הקהילה החרדית.

השאלה שצריכה להישאל כעת היא הפוכה: "מה יום מיומיים? מה גורם לגורמים מחוץ לקהילה החרדית לזהות כעת משהו שכבר קיים בקהילה החרדית מראשיתה?". בנקודה זו ברור שהתשובה קשורה לתהליכים המתרחשים בעשורים האחרונים בקהילה החרדית ומעוררים עניין רב בקרב הצופים מבחוץ. השינויים בתחום התעסוקה, ההשכלה הגבוהה, השירות הצבאי, השירות האזרחי, החינוך, המקצועיות ועוד מגוון תחומים חדשים ומתפתחים בקהילה החרדית, זוכים לעניין רב ולהבלטה בקרב קובעי המדיניות בישראל ובקהילת החוקרים, ולכן זוכים היזמים החברתיים בתחומים אלו לתשומת לב מיוחדת.

נמצא אפוא שהחידוש העיקרי איננו בעצם היזמות החברתית, אלא בתחומים שבהן היא עוסקת. כיום ניתן למצוא יזם חברתי חרדי בתחום של מציאת עבודה לגברים חרדים, בסיוע למשפחות חד הוריות חרדיות, בהוראת תורה לסטודנטים חרדים ועוד כיו"ב. האם ובמה שונים היזמים בתחומים אלו מהיזמים הוותיקים בתחומים המסורתיים? האם יש סיבה לראות ביזמים החברתיים בתחומים החדשים "מנהיגים אזרחיים"? התשובה לשאלה זו נמצאת לדעתי בכללי המשחק שעל פיהם פועלים היזמים החברתיים, ומכאן תיגזר הקביעה האם יש כאן יזמות חברתית גרידא או "מנהיגות אזרחית".

היזמים החרדים (כמו הנציגות הפוליטית החרדית) אינם מגיעים ברוב המקרים משדרת תלמידי החכמים בקהילה החרדית, אלא הם בדרך כלל אנשים שלא הצטיינו בלימוד, ידיעת והבנת התורה גם בתקופת לימודיהם בישיבה. ככאלו הם אינם מתיימרים להביע עמדה ערכית ונורמטיבית על השאלות העומדות על סדר היום החרדי. בשל כך ההסדר הברור והמוסכם לאורך השנים היה שהיזמים הם בסך הכל קבלני ביצוע של המנהיגות הרבנית, שהיא הקובעת את האידאולוגיה השלטת, ואשר על כן כל יוזמה ציבורית ברמה המקומית או הארצית צריכה להיעשות בברכת הדרך של הרבנים. הדברים הללו נכונים שבעתיים כשמדובר בנשים חרדיות המבקשות להוביל יוזמה חברתית כלשהי.

כשמדובר ביזמות חברתית בתחומים חדשים הדברים נעשים מורכבים יותר, שכן הרבנים עצמם אמביוולנטיים מאוד בנוגע למהלכים חדשים, והם חוששים לתת את ברכת הדרך בגלוי משום שגם היזמים החברתיים חשודים בכוונותיהם, במטרותיהם ובאופן פעולתם.

כאן אני רואה את הדילמה הגדולה של אותם יזמים חברתיים: האם לפעול בכללי המשחק הישנים ולנסות בדיפלומטיה סבלנית ובצעדים זהירים וקטנים לפעול בברכת המנהיגות התורנית, או שבשל המציאות המורכבת אין מנוס מקביעת כללי משחק חדשים, שבהם יש ליזמים צעירים היכולת להשמיע קול עצמאי ושונה שעוסק גם בהיבט הערכי והנורמטיבי ולא רק בפן הביצועי?

השאלה הזו היא המבדילה בעיניי בין "היזם החברתי" החרדי לבין "המנהיג האזרחי" החרדי, והיא יוצרת למעשה מתח פנימי עמוק בתוך קהילת היזמים החברתיים עצמם. שכן היזם החברתי המבקש לצעוד בדרך שבה פעלו דורות של יזמים חברתיים חרדים לפניו, גם אם בתחומים חדשים יחסית בקהילה החרדית, רואה במנהיג האזרחי איום ממשי שיגרום לשבירת כלים עם המנהיגות הרבנית הנוכחית ומול יתר מוקדי הכוח החרדיים הוותיקים, כדוגמת הנציגות הפוליטית וכלי התקשורת החרדים.

בנקודת הזמן הנוכחית אני סבור שהוויכוח סביב השאלה המרכזית הזו ילך ויגבר, והיזמים החברתיים יחזקו את יחסי הגומלין שלהם עם המנהיגות הרבנית והנציגות הפוליטית הנוכחית, לעומת המנהיגים האזרחיים שיפעלו באופן רחב וגלוי יותר ללא תמיכת הרבנים והנציגות הפוליטית, ולעתים אף חרף התנגדותם. באופן אישי אני סבור שהדור הצעיר החרדי יעדיף את המנהיגים האזרחיים על פני היזמים החברתיים, ולמרות זאת נראה שמוקדם עדיין להכריע בשאלה זו שכן עדיין אין בידינו עובדות מוגמרות.

המאמר פורסם ע"י "המכון הישראלי לדמוקרטיה" לכבוד כנס על "מנהיגות אזרחית בקהילה החרדית", ניתן להוריד כאן את חוברת הכנס בשלמותה.