מה רוצה "הפלג הירושלמי"?

צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

ידידי אהרן רוז הציג באופן מאוד ברור את השאלה:

נגד מה "הפלג הירושלמי" נלחמים נגד "גזירת הגיוס" או נגד החרד"קיות ("החרדיות החדשה" במילים יפות)? 

זו לכאורה שאלה מצוינת, שכן מצד אחד קשה להאמין שקבוצה שלמה קמה ומקימה עיתון; מפלגה; מוסדות חינוך ועוד כיו"ב רק בגלל "חוק הגיוס", ומצד שני כל ההפגנות והמחאות שלהם עוסקות ב"גזירת הגיוס" בלבד ולא בשום נושא אחר.

לדעתי, ברור שהמאבק שלהם הוא בחרדיות המתחדשת על מאפייניה השונים, בפתיחות למודרנה ולחברה הישראלית, בהשתלבות בעבודה; בלימודים אקדמיים; בצה"ל ובשירות אזרחי, בחשיפה לאינטרנט ולסמארטפונים, ובעוד דברים כיו"ב.

למה אם כן הם בחרו להתמקד ב"גזירת הגיוס"? על שאלה זו ניתן אולי לנסות להשיב בכמה אופנים:

1. מנקודת ראותם, הניסיון הבולט במיוחד של המדינה והחילונים לאלץ את החרדים לשנות את אורחות חייהם הוא דרך שירות צבאי, שאכן הוגדר בעבר כ"כור היתוך". הגר"ש אויערבאך כבר נאבק בנושא מימי הקמת הנח"ל החרדי, וועדת טל, והוא רואה בו את גולת הכותרת במאבק על שמירת החרדיות. גם יאיר לפיד ו"יש עתיד" נתפסים בעיניהם כמי שרוצים לחלן את החרדים, והעובדה ש"חוק הגיוס" עמד בראש סדרי העדיפויות שלהם מחזקת את התפיסה הזו.
2. הגראי"ל שטיינמן והציבור הליטאי שנשמע לו ומפלגת "דגל התורה" שתחת הנהגתו, נתפסים בעיני "הפלג הירושלמי" כפשרנים במאבק בחרד"קיות, אולם המקרה הבולט ביותר מבחינתם הוא המוכנות שלו לשאת ולתת עם המדינה בסוגיית הגיוס, ולכן הם חייבים להבליט את הסוגיה הזו יותר מכל התחומים האחרים.
3. "הפלג הירושלמי" נזקק לתמיכת אנשי "העדה החרדית" ולכן עליו להיאבק בתחום שמבטא גם התנגדות לציונות, בעוד שהתנגדות ליציאה ללימודים ולעבודה איננה נמצאת במקום גבוה בסדרי העדיפויות של "העדה החרדית".
4. הדרך העיקרית של "הפלג הירושלמי" להלהיב את הדור הצעיר היא במאבק הרואי, וההתנגדות לחוק והעריקות היא הדרך הטובה ביותר לעשות זאת, בעוד שבתחומים האחרים קשה למצוא דוגמה למאבק מתוקשר ובעל סמליות של הקרבה גדולה.
5. המאבק ביציאה לעבודה וללימודים אקדמיים, או מאבק באינטרנט וסמארטפונים, הוא בעיני רבים בעולם החרדי כמעט חסר סיכוי וקשה לרתום אליו אנשים רבים שמסיבות שונות נדרשו לכך, אבל השירות הצבאי נתפס אצל מרבית החרדים כדבר מיותר ומזיק שאין בו תועלת אמתית לא למדינה ולא למתגייסים, ולכן קל יותר לרתום אליו ציבור גדול.

כנגד הטענה שלי שהוויכוח הגדול בין הגראי"ל שטיינמן שליט"א לגר"ש אויערבאך שליט"א לאורך השנים הוא בשאלת היחס ל"חרדיות החדשה", הקשה אהרן רוז מהעובדה שדווקא בסביבת הגראי"ל נמצאים אנשים הרבה יותר סגורים ו"חניוקים" ואילו בסביבת הגר"ש נמצאים יותר אנשים פתוחים ו"מודרנים". נדמה לי שאם נתבונן בדבר לעומקו, נראה שהדברים דווקא מתאימים.

ביחס הפנימי למודרנה; לתרבות המערבית; לציונות; למדינת ישראל ולחברה הישראלית, אני חושב שאין הבדל גדול בין הגראי"ל לגר"ש, שניהם שוללים את המודרנה והעולם המערבי, את הציונות ומדינת ישראל, ואת החילוניות באותה מידה. אבל השאלה הגדולה היא מהי האסטרטגיה הנכונה לשמור על תפיסת העולם הזו, וכאן ישנן שתי תשובות שונות לחלוטין.

הגראי"ל שטיינמן מאמין שההסתגרות והחניוקיות היא הדרך הטובה ביותר לשמור על היהדות, הוא עצמו חי בנזירות כפי שמעידות כל התמונות מביתו, הוא מדבר בשבח העוני, הוא איננו מתעניין בשום תחום דעת לא תורני, הוא מדבר כנגד המודרניות, וכל משאו ומתנו עם השלטון ועם החברה הישראלית הוא רק באופן של "שתדלנות" אצל הפריץ. נראה שהרב מרדכי קרליץ מייצג היטב את עמדתו, הוא בעל מראה מאוד חרדי שמרני (חליפה ארוכה, זקן ארוך), שאיננו אוכל עוף ובשר מחוץ לבית, יחד עם היותו במו"מ עם גורמי שלטון וחבר ב"ועדת טל" וב"אמנת כנרת".

הגר"ש אויערבאך לעומתו רחוק מלהיות סגפן, הוא מעודד את תלמידיו לעשות חיל בעסקים, הוא סקרן ומתעניין בתחומים רבים שאינם נוגעים במישרין לעולמה של תורה, ונראה שהוא רואה בעולם המערבי דבר בעל ערך שלא ניתן לבטל אותו ולכן הוא גם מזהה אותו כמסוכן יותר. בשל כך, הוא סבור שעלינו לקרוא תיגר על המודרנה ועל הציונות ולהציב מולה "תרבות נגד". הוא איננו מעודד חניוקיות וסגירות, אבל דווקא בשל כך הוא סבור שעלינו להציב עמדה לעומתית כנגד החברה החילונית.

במילים אחרות, הגראי"ל איננו מאמין באידאולוגיות של העולם המערבי והחילוני, בעיניו הכל תאוות פשוטות של עולם הזה, והדרך להילחם בזה היא בהתחזקות בערכים של הסתפקות במועט ושאיפה לעולם הבא. ואילו הגר"ש מזהה את הסכנה של העולם המערבי והחילוני דווקא במישור האידאולוגי, ושם הוא רואה את זירת המאבק.

סוגיית הכוללים

מפעם לפעם שבה ועולה לדיון ההתייחסות של הקהילה החרדית בכלל והליטאית בפרט לאלו שיצאו מה"כולל" ללימודים אקדמיים / לימודים מקצועיים / עבודה / צה"ל / שירות אזרחי, אלו חשים פעמים רבות לא רצויים בקרב חבריהם ובני משפחתם.

בנוגע לאברכים עצמם, הנושא העיקרי שכמדומני עוסקים בו הוא השאלה הכלכלית ברמת הפרט, שכן מלגת הכולל היא בדרך כלל קטנה ורחוקה מלספק צרכים של משפחה חרדית ממוצעת.

שתי הנקודות הנוספות שנראות לי חשובות לא פחות הן: 

1. קיומם הכלכלי של הכוללים.
2. ההגשמה העצמית של אברכי הכוללים.

בעבר, מרבית האברכים מצאו לאחר מספר שנים משרה תורנית כלשהי, כראשי ישיבות, ר"מים, משגיחים, משיבים, מלמדים, רבנים, דיינים, מו"צים, מהדירי ספרים וכיו"ב. מי שלא מצא משרה תורנית כנראה לא היה מתאים לכך, והוא מצא את עצמו בעולם העבודה.

בעשרים השנים האחרונות הפכה קבלת משרה תורנית לדבר נדיר, כך לדוגמה מרבית בני גילי (42) מישיבת פוניבז' הם עדיין אברכי כולל, וסביר להניח שהתמונה הזו לא תשתנה בטווח הנראה לעין. 

בשל כך, מספר אברכי הכוללים אמור להמשיך ולעלות בכל שנה בעוד אלפי אברכים צעירים שהתחתנו בשנה זו, כשהאברכים המבוגרים אינם מפנים את מקומם.

עצם העובדה שיש כיום כוללים לעשרות אלפי אברכים בתמיכת מדינת ישראל ותורמים מרחבי העולם היא מופלאה, אבל האם אמנם הדבר אפשרי ללא הגבלה מספרית? מי שתשובות כמו "נס גלוי" מספקות אותו כמובן לא יתייחס לשאלה זו, אבל מעניין למה אין נס גלוי שיאפשר לכולם לקבל משרות תורניות.

גם אם מבחינה כלכלית הכוללים ימשיכו להתקיים, וגם אם עשרות אלפי בתי האב של האברכים יצליחו לעמוד בניהול משק הבית, ישנה שאלה גדולה על ההגשמה העצמית של האברכים. 

ללמוד תורה מבוקר עד ערב במשך שנים רבות זו משימה קשה, אבל כל עוד האברך חש שהוא גדל בתורה ובבוא היום הוא יזכה ללמד מתורתו לאחרים, יש לו דבר שיעניק לו את הכוחות להמשיך ולעמול. אולם כשהאברך מבין שסיכוייו ללמד מתורתו לאחרים גם בעתיד הרחוק הם קלושים ובפרט כשהוא נמצא לאחר עשרות שנות לימוד, נראה שהאתגר הזה נעשה קשה שבעתיים.

האם עשרות אלפי אברכים יכולים להמשיך וללמוד עוד עשרות שנים בכוללים עד זקנה ושיבה?

נ.ב. רבים וטובים סבורים שעיני צרה באברכי הכוללים ולא היא, אני מעריך ומוקיר את לומדי התורה ההוגים בה בשבתם ובקומם, אבל אני סבור שהדבר צריך להיעשות מתוך בחירה ומתוך הבנה של כל המשמעויות של הדבר, ללא ססמאות ואמירות חסרות בסיס.

שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ

כידוע לנו יש בתורה חוקים ומשפטים, החוקים הן המצוות שאין להן טעם, והמשפטים הן המצוות שיש להן טעם, בלשון הראשונים נקראו החוקים "מצוות שמעיות" והמשפטים "מצוות שכליות". המטרה של החוקים שאין בהם טעם היא בעצם הציות לקב"ה וקבלת מלכותו, והמטרה של המשפטים היא בשביל שנפנים את הדברים שכל מצווה ומצווה באה ללמד אותנו.

על החוקים, מפורסמים דברי המדרש "רַב אָמַר לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶן אֶת הַבְּרִיּוֹת, וְכִי מָה אִיכְפַּת לֵיהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִי שֶׁשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר אוֹ מִי שֶׁשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף, הֱוֵי לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶם אֶת הַבְּרִיּוֹת." (בראשית רבה מד,א). וכך גם נראים דברי הגמרא "[אמר] רבי יצחק למה תוקעין בר"ה למה תוקעין רחמנא אמר תקעו" (ר"ה טז,א). 

בעניין זה מוכרים בעולם הישיבות דברי רבינו יונה בספר "שערי תשובה" "אך כל אשר אינו נזהר מחטא ידוע ואינו מקבל על נפשו להשמר ממנו, גם אם הוא מהעונות הקלים, אף על פי שהוא נזהר מכל העבירות שבתורה, קראוהו חכמי ישראל (חולין ד, ב) "מומר לדבר אחד", ואת פושעים נמנה, וגדול עונו מנשוא. כי אם אמור יאמר העבד לרבו: כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד - כבר שבר עול אדוניו מעליו, והישר בעיניו יעשה, ועל הענין הזה נאמר (דברים כז, כו): "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" - ביאורו, אשר לא יקבל על נפשו לקיים כל דברי התורה מראש ועד סוף, ויורה על זה "אשר לא יקים לעשות", ולא אמר "אשר לא יעשה אותם".

המשפטים לעומת זאת נועדו גם לחנך אותנו וגם לדאוג לקיום העולם, כך המצוות הרבות שבין אדם לחברו אמורות להקנות לנו מידות טובות כמו אהבת הבריות, רחמים, נדיבות, אמת, צדק, יושר ועוד כיו"ב, ומצוות אחרות אמורות להקנות לנו דעות נכונות וכן אמונה בה', אהבתו, יראתו, ביטחון בו, הכרת הטוב אליו ועוד כהנה וכהנה.

על האדם לברר לעצמו מהו חוק ומהו משפט, מפני שאם הוא יקיים את החוק כאילו הוא משפט הוא יפסיד את מטרתו שהוא עצם הציות לגזירת הבורא גם בלי טעם, ואם הוא יקיים את המשפטים כאילו הם חוקים בלי טעם הוא יפסיד את המטרה העיקרית שהיא הפנמת המסר של המצווה. חשוב לציין שישנן מצוות שנחלקו חכמים האם הם בכלל המשפטים או החוקים כגון מצוות שילוח הקן, ובהתנהגות המוסרית עצמה מצאנו מחלוקת בין בעלי המוסר אם יש לנהוג בהתנהגות מוסרית מפני שכך ציווה הקב"ה או מפני שהאדם צריך לרצות לנהוג במוסריות.

דוגמה יפה לשילוב בין השניים ניתן למצוא בלשון הרמב"ם לגבי תקיעת שופר בראש השנה "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: כלומר עורו עורו ישנים משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם; וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל--הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם; ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה" (הלכות תשובה ג,ז). הנה בדבריו אלו ציין הרמב"ם שהמצווה הזו היא אמנם חוק, אבל יש בה גם טעם כבמשפט.

בציבור הליטאי בדורנו ובפרט בקרב הבריסקער'ס והחוזאינישניקים, נראה שהפכו את כל התורה כולה לחוקים, וכל קיום המצוות הפך לגזירת הכתוב ולקיום מצוות המלך. נמצא אפוא שבכל הנוגע לקבלת מרות ועבדות של הקב"ה הם אולי לדוגמה ולמופת, אבל המחיר שהם שילמו על כך הוא שאין להם טעם והרגש אחר בקיום המצוות מלבד קיום החוק. לא פלא אפוא שהדבר כרוך בהרבה עצבים וחוסר סובלנות, מפני שיש כאן יראה בלי אהבה. כמובן שמדובר כאן בהכללה, וגם יש הבדל בין הבריסקער'ס לחזונאישניקים בעניין זה, אבל עדיין נראה שיש דברים בגו.

בעניין זה ישנו סיפור מפורסם על ההבדל בין ליל הסדר בביתו של הנצ"יב מוולאז'ין שהתקיים בטוב לבב ובשמחה, לבין ליל הסדר אצל הגרי"ד סולוביצ'יק בעל "בית הלוי" שהיה בחרדה גדולה מחשש ממשהו חמץ וכיו"ב.

האתגר האמתי הוא השילוב הנכון בין השניים.