בכל שנה נוטשים את עולם הישיבות החרדי אלפי נערים, חלקם מרצון וחלקם מאונס, חלקם בישיבה קטנה וחלקם בישיבה גדולה.
נטישת הישיבה בכל גיל ובכל מצב, כרוכה בסכנות רוחניות וגשמיות. היא באה לידי ביטוי באופנים שונים, והיא ברוב המקרים בבחינת פיקוח נפש.
ניתן להאריך בסיבות לתופעה זו, בדרכים שמנסים להתמודד אתה, וברעיונות שונים לצמצומה, אולם אני מבקש להתייחס כאן רק לשיקולי ההרחקה של הישיבות.
לצערי הרב, לא ידוע לי על נתונים או מחקרים על היקף התופעה של הרחקה, על שכיחותה ועל סיבותיה, אולם למיטב ידיעתי מדובר בהחלט בתופעה משמעותית שלא מספיק נותנים עליה את הדעת.
סוגיית הקבלה למוסדות החינוך החרדים נידונה רבות לאורך השנים, אולם חובה לדעתי להבדיל באופן מובהק בין שאלת הקבלה לשאלת ההרחקה.
בשיקולי קבלה של תלמידים ניתן אולי להבין שיקולים שונים כדוגמת משפחתו של המועמד, כישרונותיו, יכולותיו, התאמתו ועוד כיו"ב, אולם לאחר שהנער התקבל כתלמיד מן המניין, האחריות של המוסד עליו היא מלאה ואין בכל אלו לפטור את המוסד החינוכי מהאחריות לתלמיד.
הרחקת תלמיד מהישיבה אפשרית רק כשהישארותו בה מסכנת תלמידים אחרים מבחינה רוחנית והתנהגותית, וכל שיקול אחר הוא פסול בתכלית. אפשרות נוספת היא שכנוע של התלמיד לעבור לישיבה אחרת, כשיש סיבות להניח שהמעבר ייטיב אתו מפני שמקום אחר יתאים יותר לצרכיו מבחינה לימודית וחינוכית.
הרחקת תלמיד איננה יכולה להוות בשום פנים ואופן אמצעי ענישה, על אף מעשה שאינו ראוי. לענישה יש לנקוט באמצעים שונים כדוגמת נזיפה, זימון הורים, שלילת זכות כלשהי, הרחקה זמנית ועוד כיו"ב, אבל בשום פנים ואופן לא תיתכן הרחקה לצמיתות כצעד ענישה.
המינוחים הרווחים להרחקה כמו "זריקה" או "העפה" מבטאים לדעתי זילות של המהלך, נערים אינם פסולת שנזרקת ואינם בעלי כנף המסוגלים לפרוש כנפיים ולעוף.
הדעה המובעת בדיונים רבים, שהישיבה רשאית לשקול הרחקת תלמיד בשל פגיעה בשמה הטוב ו/או בשל מעשה טיפשי של התלמיד ו/או בשל אי התאמה של התלמיד לרמה הלימודית או הרוחנית, גם כשהוא איננו גורם לפגיעה בתלמידים אחרים, היא גישה אנטי-חינוכית שמקורה בעולם הכלכלי.
הרחקה של תלמיד היא למעשה הודאה בכישלון של הישיבה, וזו יכולה להיעשות רק כשכלו כל הקיצים. חז"ל (בבא מציעא פה,א) שיבחו את התנאים שלקחו על עצמם לחנך את עוברי העבירות החמורות ביותר, וברור שחוסר יכולת ללכת בדרכם איננה דבר הראוי לפרסום.
גם אני נאלצתי לא אחת להיפרד מתלמידים לאחר שהתברר בוודאות שנוכחותם פוגעת בתלמידים אחרים, אולם תמיד אני עושה כל שביכולתי למצוא לו מקום מתאים, ובכל אופן אינני רואה בצעד זה צעד ענישתי והדבר נעשה מתוך כאב ואכפתיות גדולה.
נ.ב. מעניין לעניין באותו עניין
סיפור שפרסם לפני כמה שנים הרב דוד בלוך, ובכל פעם שאני קורא אותו עולות בעיניי דמעות.
הרחקת תלמידים = סיפור מרגש בצפת.
אמרה רווחת בשם אחד הגדולים "כשם שכורך ספרים אינו יכול להימנע מלדרוך בשגגה על דפי קודש, כך מחנך לא יוכל להימנע מלדרוך בשגגה על נשמות צעירות.
אני זוכר דיונים של שעות רבות במשרדו של הרב יגל זצ"ל האם יש לסלק תלמידים שהתנהגותם משפיעה לרעה על חבריהם. או אולי להמשיך להיות סבלניים אתם, ולקוות לשינוי בהתנהגותם. התרחיש היה קבוע וחוזר על עצמו. הרב יגל נגד הרחקה, ובדרך כלל הרמי"ם בעד. הרב יגל היה מציין שמות אברכים חשובים שבזמנו רצו הרמי"ם לסלקם, ואני הייתי מונה לו שמות של תלמידים שהורידו כיפות, בהשפעה ישירה של אותם אלו שלא סילקו אותם בזמן. בדרך כלל הייתה ההחלטה לפי רוב הנוכחים ב"מועצה הפדוגית" לסלק, אך הרב יגל לא עמד בפני הפצרות ההורים וחנן את התלמיד. סינריו כמעט קבוע. אנחנו הרמי"ם, היה בליבנו טרוניות על שהרב יגל אינו עומד איתן אל מול ההורים. וכשהתרעמנו פעם בפניו על כך, ענה לנו: אתם לא עומדים אל מול דמעות אם שמסלקים את בנה. ובפי הייתה תמיד אותה תשובה: דמעות האימהות שבנם יתקלקל בגלל השארתו של אותו תלמיד בישיבה, אינן פחות חמות מדמעתה של אם הבחור המשפיע לרעה.
כשנתמנתי לראש הישיבה, חשתי על בשרי את מאמר חז"ל "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" אכן לראות זוג הורים נעלבים ופגועים עד עמקי עמקי נשמתם, היה זה מחזה קורע לב, וכמעט אי אפשר לעמוד כנגדו. אמנם ניסיתי באותן פגישות לדמיין את צערם העתידי של הורי הנערים הפוטנציאלים לצנוח ברמת יראת שמיים שלהם, אם לא אעביר את ה"מקלקל" לישיבה אחרת. גם הם עוד יבכו בכאב, ויצביעו עלי בצדק, כגורם למצב הבנים, אך עדיין יש הבדל בין לראות כעת זוג הורים מרוסק נפשית היושבים לפניך, ובין לראות רק בדמיון את ההורים העומדים להיפגע. הייתי אמנם קצת יותר קשוח מהרב יגל, אך גם אני נכנעתי כמה וכמה פעמים ולא עמדתי בלחץ הנפשי. ברובם המכריע של המקרים שלא עמדתי בלחץ ההורים, בסופו של דבר הצטערתי מאוד, כי התוצאות היו קשות לתלמידים לתלמידים הטובים האחרים. חוץ ממקרים בודדים שאכן הנער המאוים השתנה והפסיק להיות "שור המזיק".
על מקרה מרגש כזה שארע שנה לפני שסיימתי את תפקידי במדרשיה, חפצתי לספר.
תלמיד היה ,שלפי כל קריטריון לא היה מנוס מלסלק אותו מהמוסד, בישיבת הרמי"ם שקדמה להחלטה, לא היה ולו קול אחד שהפך בזכותו, או הבעת תקווה לשיפור. האב, תושב עיר דרומית, נקרא למשרדי לבשר לו את הבשורה המרה. האב המסכן שמכוניתו כבר הכירה את הדרך למדרשיה בע"פ, לאחר אין ספור זימוני אזהרה. נכנס למשרדי ועיניו שטופי דמע, ואני מלא עזוז, ובטוח בצדקת ההחלטה אספתי את כוחות הנפש לעמוד בפני תחנוני האב . האב סגר את הדלת, התיישב מולי וכך אמר: אין לי מה לומר להגנתו של הילד, ולאחר כל האזהרות והסבלנות שלכם כלפי התנהגותו עד היום,אני אפילו מודה לכם. ואז התפרץ בבכי סוער שעה ארוכה. לאחר שנרגע אמר:, דע לך כבוד ראש הישיבה, אני חולה לב קשה אינני יודע מתי אסתלק מהעולם, הלב שלי פגוע מאוד מאוד . שני בנים יש לי, בני הגדול אינו שומר מצוות, אם תסלקו את בני מהישיבה, גם הוא יחבור לאחיו ולא יהיה בחור דתי, ואז גבר בכיו שם ידיו על ראשו וזעק "אם תסלקו את בני אין מי שיאמר עלי קדיש!!." עורי צפד,אין אדם בעל לב בשר שיעמוד בפני טיעון זה. הוא נשאר במדרשיה! למחרת קראתי לתלמיד וסיפרתי לו מהי הסיבה שהוא לא נזרק, הוא החוויר, והודה לי.
בסוף אותה שנה סיימתי את תפקידי, ולא ידעתי מה עלה בגורלו של התלמיד.
השבוע לרגל שמחה משפחתית, שבתתי בעיר צפת בליל שבת נכנסתי לבית כנסת של חסידי ברסלב בתפילת ערבית. בסוף התפילה ניגש אלי אברך צעיר בעל חזות ליטאית, והזדהה בפני כתלמיד הנ"ל. כעת היה תורי להחוויר כשנזכרתי במעמד ההוא. התיישבתי קצת מסוחרר, ולא הוצאתי הגה. בבת צחוק קלה, אמר לי האברך: אתה בוודאי רוצה לדעת מה היה הסוף, בסיום לימודיי עברתי לישיבה גבוהה [דומני ב"מאורות התורה"] אבי ז"ל נפטר כשנה לאחר אותה פגישה, כשהייתי כבר בישיבה, עמדתי ליד מיטתו בשעת הפטירה, וכשיצאה נשמתו החזיק בידי, הביט בי, ונהרה על פניו.
הגר"ש הוא בעיניי רומנטיקן חסר תקנה, הוא ביקש להביא את העולם למצב האופטימלי מבחינתו, העולם שמשתקף לנגד עיניו מהתורה שלמד, מסיפורי המופת ששמע, מתורת הקבלה וכיו"ב. הוא מתעלם מהמציאות הסובבת אותו ומסרב להתייאש מתיקון העולם, והוא מוכן לשם כך להפוך שמים וארץ, ולהסתכן במלחמות וחרמות ולהישאר עם מתי מעט.
הגראי"ל היה פיקח עצום, אבל גם בחידושי תורה לא הלך בגדולות ובנפלאות. הוא הביע חשש גדול מבעלי כישרונות גדולים, והאמין בטיפוח הנורמליות והבינוניות. הוא לא האמין ביכולת לשלב בין אשכנזים וספרדים בעולם תורה אחד, ותמך תמיד בהפרדה מוסדית בין חוגים ועדות. הוא היה אדם שחי את ה"מצוי" הרבה יותר מאשר את ה"רצוי". הוא לא חיפש מעולם מהפכות, אלא לשמר מצב קיים עם שינויים אטיים. משה גרילק מרבה לצטט בשמו "אנו זקוקים לאבולוציה ולא לרבולוציה".
